1953     2019

רוחי נולדה ב 1953 בחיפה להוריה צילה ויעקב הלמן שעלו מרומניה, אחות למשה ולשמואל. ילדה מלאת חיים הייתה ושובבה. את ילדותה עשתה בגן דתי מעורב לבנים ולבנות ובהמשך למדה בבית ספר גאולה. אותה עת הצטרפה לתנועת הצופים.  את שנות בית הספר התיכון חוותה על פי דרישתה בכפר הנוער החקלאי כפר גלים.

את השירות הצבאי עשתה בנח”ל בהיאחזות נחל-גולן ובקיבוצים גונן ויפתח. בתום השירות עזבה ועברה לעבוד ברפאל, הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. שם הכירה את ישראל שגיא , נישאה לו ב-1976 ועברה עמו לביתו בקיבוץ בית-השיטה. פה נולדו להם ילדיהם מעיין, לירון, הדס ועוז.

בקיבוץ עבדה בלול, במטבח, בבתי הילדים ,ובכלבו. בכל ענף בו עבדה זכתה להערכה רבה על מסירותה ואחריותה. שנים ארוכות, ועד לפרישתה, שימשה כמזכירה במחסן של מפעל חרושת מתכת.

עם פרישתה לגמלאות התמידה 11 שנים תמימות בחוג לקרמיקה ב”דורות בגלבוע” ופירות יצירתה מעטרים את בית המשפחה וסביבתה. אהבה גדולה הייתה לה לרוחי למשחק ולריקוד על במה ובאלה תרמה בשמחה בחגי המשק.

בסתיו 2018 תקף אותה סרטן אלים. דומה היה שרוחי גוברת על המחלה אך זו שבה והכריעה אותה.

בת  66 הייתה במותה.  יהי זכרה ברוך.

אמא יקרה שלנו –

נולדת בחיפה בשכונת הדר, ברחוב השילוח 9, לסבתא צילה וסבא יעקב, אחות למשה ושמוליק.

ילדה קטנה ושובבה, שנגררה למעשי שטויות של ילדים, יחד עם שאר ילדי השכונה.

את אותן השטויות ומעללי הילדות, סיפרת לי לא אחת, שנים רבות לאחר מכן, כאשר צעדנו אין ספור פעמים במחוזות ילדותך, תוך שאת מראה לי נקודות מדוייקות בהן בוצעו המעללים, ואת שמות ה”קורבנות” שנפלו בפח, כתוצאה מכך, כמו למשל: הורדת כביסה של השכנים מחבלי התליה, העלמת כלי מטבח אשר הונחו לייבוש על אדני חלונות המטבח, שפיכת מים על אנשים אשר עברו ברחוב, ועוד.

לא הרחק מבית ילדותך ניצב בית הכנסת אליו הייתם הולכים בערבי שישי וחג. ביום הכיפורים היה אביך בודק את לשונות פיכם, הילדים, לבדוק שחלילה לא “שברתם” את הצום טרם הזמן.

היתה לך ילדות יפה.

לימים, בנערותך, החלטת ללכת ללמוד בפנימייה החקלאית בכפר הנוער “כפר גלים”, שם למדו עוד מספר תלמידים מחיפה והקריות, שבהמשך הפכו לחברי בית השיטה.

לאחר שסיימת את בית הספר, התגייסת לנח”ל, ולאחר הצבא היית בגרעין בקיבוץ יפתח.

בעת עבודתך ב”רפאל”, הכרת את אבא ישראל, ומי ששידך ביניכם היה בן דודתך, מוטי, שעבד גם הוא במקום.

מאז ועד יום ראשון האחרון, הייתם, את ואבא, ביחד.

מנהלך ברפאל היה אורי צייגר, דמות נערצת על ידך גם שנים רבות לאחר שסיימת את עבודתך שם. לפני כשנתיים אורי התקשר אליך, והיית מופתעת מאד ומאושרת מהשיחה איתו, וכעבור ימים אחדים, נסענו לבקרו בביתו בדיור המוגן בגינוסר. העליתם זיכרונות והתענגתם על העבר.

לאחר שאת ואבא נישאתם, עברת לגור כאן, בבית השיטה, וכאן הקמתם את המשפחה הנחמדה שלנו.

במשך השנים עבדת בלול, במטבח, בבתי הילדים, בסופר וכמזכירה במחסן של חרושת מתכת, משם יצאת לפנסיה. אהבת את המשחק והריקוד על הבמה, וכישוריך באו לידי ביטוי בחגי המשק, בעיקר במחזה “משוך בגזר”, בבימויה של דיתה פרח.

לאחר שסיימת לעבוד, מצאת את מקומך ב”דורות בגלבוע”, בחוג לקרמיקה, בו התמדת במשך 11 שנים, ופירות עמלך מעטרים את ביתנו וגינתנו.

אהבת מאד את אבא, אותנו ואת הכלבים שליוו את משפחתנו במשך שנים רבות, עד היום, וכולנו הרעפנו עליך אהבה בחזרה.

שמחת על כל דרך שמעיין, לירון, הדס ואני פנינו ועסקנו.

למרות החולי שגופך ידע מגיל צעיר, לא הרפית ועשית הכל, לשלוות הגוף והנפש. למרות שהיית מאד מחושבת ומתוכננת, ולא אהבת הפתעות גם כשהן טובות, הצלחנו, בהתראה של 72 שעות לקחת אותך, בחודש מאי בשנה שעברה, לסופ”ש בוורשה, נסיעה שעשתה לך טוב.

בחודש נובמבר האחרון התגלה הסרטן בוושט. סרטן אלים, ולמרות זאת, החלטת להילחם ולעבור טיפולים. עברת אותם בהצלחה.

חזרת הביתה ומצבך היה טוב, יחסית. חזרת לעשות מה שאת אוהבת. כולנו תמכנו בך ועזרנו לך כמה שרק יכולנו, ואת ידעת להעריך זאת מאד.

לאחר שסבב הטיפולים הראשון הראה נסיגה של הגידול בוושט, התגלו גרורות קטנות בכבד. החלטת שוב לא לוותר ולהתחיל שוב טיפולים. הספקת לעשות טיפול כמותרפיה אחד, ולאחר מכן החלו אישפוזים שלא אפשרו להמשיך בטיפול.

ביום שבת, 13.4.2019 יצאת מהבית בפעם האחרונה, לאישפוז יזום בבילינסון על מנת לעבור בדיקה מסויימת. יום אחד למחרת הבדיקה נערכה שיחה שלא בנוכחותך יחד עם האונקולוגית שלך ד”ר קונדל, שבה התבשרנו כי המחלה שנסוגה, חזרה, הפעם בצורה ארגסיבית, וכי הסוף קרוב.

לא אמרנו לך על תוצאות הבדיקה והשיחה, ולמרות הבשורה הקשה, שידרנו לך אופטימיות.

ביום חמישי האחרון עברת בהצלחה ניתוח בבטן, אך כעבור יומיים החלה הדרדרות מהירה.

בערב פסח ישבתי על יד מיטתך בבית החולים בילינסון, וסבלך היה ניכר ורב. אמרת כי עייפת ואת רוצה שכל הסבל הזה יסתיים.

ביום ראשון בשעה 5:00 בבוקר הגיע הטלפון שהמצב קריטי.

אני, אבא ומעיין הגענו לבית החולים בשעה 6:45 ושם נפגשנו עם לירון והדס. הספקנו לדבר איתך ולומר לך בפעם האחרונה כמה שאנחנו אוהבים אותך, ונשקנו על ראשך.

בשעה 7:30 נדם ליבך, אך קרניות עינייך ימשיכו לחיות אצל הזקוקים להן.

בהזדמנות זו אנחנו מבקשים להודות מעומק הלב לד”ר יוליה קונדל האונקולוגית שלך, לפרופ’ ברוך ברנר האונקולוג הראשי ומנהל מרכז דוידוף לסרטן בבית החולים בילינסון ולשאר הצוותים במחלקות השונות שטיפלו בך במסירות ובמקצועיות רבה.

נוכחותך הפיזית כבר לא איתנו, אך רוחך ודמותך חיות בחדרי ליבנו לעולמי עד.

“מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה”.

עוז

יהי זכרך ברוך.