26.12.1930               18.3.2024

הוריה של בתיה עלו ארצה בשנות העשרים, בנפרד, והגיעו לתל יוסף. אביה אריה שצ’ופק (שבהמשך במצוות בן גוריון שינה לשפי) היה בגדוד העבודה. אמה גוטהל’ה הגיעה במסגרת תנועת נוער. בתל יוסף הם הכירו ונישאו. בתיה נולדה בדצמבר שנת 1930. אחריה באו אחותה רותי והאח הצעיר גדי. 

ילדותה ונעוריה עברו עליה בתל יוסף. בבית הספר התיכון המקומי למדו חצי שנה, ומאפריל עבדו הנערים בענפים, הבנים בחקלאות, הבנות ברובן עבדו בבתי הילדים, אך בתיה נכנסה לעבוד ברפת.  

במהלך 1949 לאחר קום המדינה, קיבלו בני הכיתה צווי גיוס, הצווים הראשונים של צה”ל. כילידת דצמבר היא נחשבה לשנתון אחר ולא קיבלה צו. הדבר גרם לה כמובן תיסכול וכעס, היא רצתה להתגייס. למורת רוחה היא נשארה לעבוד ברפת.

עם זאת כבר אז גילתה חשיבה מחוץ לקופסא ועלה בה רעיון לצאת ללימודים באוניברסיטה. היא פנתה למזכיר בבקשה ללמוד במקום השירות הצבאי. להפתעתה הרעיון התקבל בברכה. המזכיר שמח שיהיה סטודנט מתל יוסף. בתיה עברה בחינת בגרות אקסטרנית והתקבלה ללימודי מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. היא אהבה את הלימודים וגם נהנתה בחברת הסטודנטים.

בתוך כך, בשנת 1952 התרחש הפילוג בקיבוצים. עם קבוצה גדולה של בני גילה וחברים נוספים, עברה בתיה מתל יוסף לבית השיטה.

בתיה מעידה כי אהבה את בית השיטה, התחברה לרוח התנועתית, לתרבות. “השתדלתי” היא מספרת, “לעשות תמיד את הטוב ביותר. אולי זה בא לי מההורים, מהרוח של גדוד העבודה…”

בית השיטה המשיכה לשלם על הלימודים, ובתיה סיימה ארבע שנות לימוד, אך ללא תעודה. זאת משום שבית השיטה לא הסכימה לשלם עבור חצי שנה נוספת של בחינות הסיום…

בתום הלימודים נדרשה כמובן ללמד בבית הספר המקומי. תוך כדי הוראה היא “נשלפה” מבית הספר לטובת תפקיד של גזברות, לקדנציה של שלוש שנים, שאחריו חזרה שוב לבית הספר. היא שימשה גם מחנכת של כיתת “דרור”. בתיה לימדה עשר שנים. 

בזכות כישוריה פנו אליה מהנהלת חשבונות למלא מקום של אחד העובדים – והשאר היסטוריה, היא נשארה שם כארבעים שנה. את העבודה למדה תוך כדי תנועה, ובהשתלמויות וימי עיון. בתיה היתה מנהלת חשבונות מקצועית ועניינית, ישרה מאוד. היא זכתה להערכה רבה. אהבה את המקצוע והרגישה שהיא נמצאת במקום הנכון לה, ותורמת את יכולותיה למערכת. היו כמובן גם עימותים מול חברים בשל חילוקי דעות…

כאשר התחילו השינויים וההפרטות היתה בתיה בין התומכים בתהליך, כי ראתה שעובדי חוץ ששכרם עלה, החלו עוזבים את הקיבוץ. בשלב זה החליטה לסיים את העבודה במערכת הקיבוצית. אך אז פנו אליה לשמש כמנהלת חשבונות בחרושת מתכת. היא נענתה לכך, ועשתה זאת לאורך מספר שנים, עד שהוציאה את עצמה לגמלאות.

גם כפנסיונרית היו לבתיה חיים מלאים ומעניינים. היא השתתפה בהרבה חוגי לימוד, ב”דורות בגלבוע” וגם בבית. כאוהבת טיולים מושבעת יצאה לטיולים מודרכים לחו”ל, והגיעה לפינות רבות על הכדור. כמו כן עסקה הרבה בצילום ובתום כל טיול הכינה מצגות מצילומיה שמספרים את הטיול. כל אלה גרמו לה הנאה רבה, שמחה וסיפוק. 

בתיה גם תרמה באהבה ובנדיבות לנזקקים, לאירגונים שונים ולאנשים פרטיים. שמחה בהרגשה שהיא יכולה לתת, שיש לה כל מה שדרוש לה לחיים פשוטים וטובים  והיא יכולה לחלוק זאת עם מי שצריך. ואכן היו לה חיים טובים, היא אהבה את חיי הקיבוץ ונהנתה מכל עיסוקיה. היתה דעתנית, חכמה וחדה, הבינה בכלכלה ובכספים ולא השתעממה לרגע. אהבה מאוד לטפח את הגינה שלה, והשקיעה גם בשטח הציבורי בשכונה.

בשנה האחרונה הרגישה ירידה ביכולת ובכושר בשל כאבים והיחלשות כללית. לפני חודשים ספורים קיבלה החלטה לעבור לגור בבית הפ”ז. הבינה שבמצבה נכון יהיה לה להיות בטיפול ותחת השגחה. גם את המהלך הזה ביצעה במחשבה צלולה והגיון בריא. היא לא ויתרה על המחשב שלה והשתמשה בו לעתים. על הכל החליטה בעצמה, תוך מעקב מדוקדק בנושא הכספי, וכן בטיפול ברכוש שבדירתה הצנועה.

(נכתב בשנת 2019 בהיותה כבת 88)

בבית הפ’ז לקחה בתיה חלק בפעילויות ובמפגשים והיתה מרוצה. היא היתה מודעת למצבה. לאט לאט חלה ירידה ביכולותיה ובמעורבות שלה והיא נהגה לומר שהיא כבר יכולה ללכת.

בתיה נפטרה הבוקר במיטתה בגיל 93, בשיבה טובה בשלווה ובשקט.

יהי זכרה ברוך ושמור עמנו.

בתיה שפי סיפרה לי:
רשמה: רזיה בן גוריון

נולדתי בתל יוסף בשנת 1930. בבית ההורים לא היו לא חשמל ולא שירותים.
כשהייתי צריכה לשירותים הלכתי לַפַּרדס הסמוך.
למלא נפט במֵיכָל העששית היה אתגר גדול לילדה קטנה. ובכל זאת, לא
ויתרתי, עד שהצלחתי למלא את מֵיכל הזכוכית הקטן.
כשהיינו בשכבת הנעורים, רוב הבנות עבדו בבתי הילדים ואילו אני עבדתי
ברפת, בת יחידה מהכיתה. החליבה נעשתה בידיים. זאת היתה עבודה קשה.
ועד שסיימנו חליבה אחת, החלה השנייה. וכדי שיהיה קצת רווח בין החליבות,
מוֹטְלְ אדר היה מספר לנו סיפורים. הסיפורים שלו היו מרתקים, אהבתי
להקשיב להם.
כשהגיע הזמן להתגייס לצבא, אני לא גויסתי. הייתי הכי מבוגרת בכיתה
ושלטונות הצבא אמרו שמחזור המגויסים הקודם עוד לא השתחרר, אז לא
גויסתי.
כיוון שנמאס לי לעבוד ברפת, לא ראיתי בחליבת פרות את יעודי, ביקשתי
ללמוד באוניברסיטה. היתה אז רק אוניברסיטה אחת: האוניברסיטה העברית
בירושלים. מזכיר הקיבוץ היה החבר רוכל, והפתעתי הוא אישר לי את
הלימודים. בימים ההם זה היה מאוד יוצא דופן: בת קיבוץ צעירה לומדת
באוניברסיטה!
גרתי בחדר אצל משפחה ירושלמית ושקעתי בלימודים. ופעם בשבועיים נסעתי
לתל יוסף.
סיימתי את השנה הראשונה בכימיה ומתמטיקה, והנה בסיום השנה הראשונה
התרחש הפילוג. בשנת 1952 עברתי עם קבוצת חברים לבית השיטה. זה היה
בחופש הגדול. עבדתי בחדר האוכל. וביקשתי להמשיך בלימודים. בית השיטה
הסכימו לממן לי את שנת הלימודים השנייה.

אלא שעכשיו הגיע פתאום צו גיוס. אהרון פריברג היה אז בא-כוח הקיבוץ, והוא
סידר לי פְטוֹר, על סמך סעיף "דרושה מבחינה משקית". לא שֵירַתי בצבא.
בתום השנה השנייה באוניברסיטה העברית בירושלים, מזכירות בית השיטה
קראה לי: "למדת מספיק", נאמר לי. "אנחנו צריכים אותך מורה".
הפכתי מורה לכימיה ומתמטיקה, כשאני בדרך כלל מלמדת את קבוצה ב'
ואברהם הקש את קבוצה א'. לאברהם לא היתה סבלנות לַמִתקשים.
עשר שנים עבדתי כמורה בבית הספר בבית השיטה, מתוכן שלוש שנים
כמרכזת בית ספר.
ויום אחד הציעו לי לעבור להנהלת חשבונות. אלטר גפני, מנהל החשבונות,
חלה, והוא אמר שיש רק אדם אחד שיכול להחליף אותו – בתיה שפי.
עבדתי בהנהלת חשבונות ארבעים שנה, ונהניתי מאוד. מִתוֹכָן שימשתי
כגזברית במשך שלוש שנים. באותה עת, היו בתנועה הקיבוצית רק שתי נשים
גזבריות: חוּמָה ואני. לאחר שמוניתי גזברית היה עלי לעשות רישיון נהיגה.
עברתי את הטסט בפעם הראשונה והתחלתי לנסוע לתל אביב וירושלים. היינו
רק שתי נשים עם רישיון נהיגה: הטי באר ואני.
אחת המשימות שלי במסגרת תפקידי כגזברית היתה להחזיר לְהורים של
חברים הלוואות שהם נתנו לקיבוץ. ידעתי לחָשב בראש את האחוז ואת גובה
הריבית, וכך מדי חודש החזרתי לכשלושים הורים של חברים הלוואות שנתנו
לקיבוץ בראשית דרכו. וכאשר המצב של הקיבוץ השתפר – החזרנו להם את
יתרת החוב. נהניתי מאוד להיות גזברית.
במבט לאחור, אפשר להגיד שהייתי פורצת דרך : בתור נערה עבדתי ברפת,
בת יחידה מהכיתה שלי; בתור אישה צעירה למדתי באוניברסיטה מטעם תל
יוסף, דבר מאוד יוצא דופן; ובַהֶמְשך, עבדתי בגזברות; הוצאתי רישיון נהיגה.
הרגשתי שאני עושה עבודה חשובה.
לאחרונה ערכתי רשימה של כל המקומות והיעדים שביקרתי בהם ברחבי
העולם, היגעתי ל-58 ! עשיתי 58 טיולים לחוץ-לארץ, נהניתי בכולם.
בגיל מבוגר למדתי להפעיל מחשב, ולאחר שלמדתי להכין מצגות, הכנתי מצגות
מהטיולים, וגם את זה אהבתי מאוד. יוני שילה מנען ואני החלפנו מצגות וברכות

עד ממש לאחרונה, וזאת מאז שהיכרנו בטיול למזרח טורקיה לפני שמונה
שנים.

רשמה: רזיה[