19.2.1944          22.12.2025

בית הורי:

נולדתי בירושלים, בעיר העתיקה בזמן המצור בו נסעו שיירות לבי”ח “הדסה” שהיה בהר הצופים. אחי יצחק לקח את אימי כי אבא שלי עבד באותה תקופה בים המלח.

כשעברנו לשכונת “נחלאות” היה לנו חדר אחד בו ישנו שניים במיטה: 

היינו  6 אחים – אברהם, יצחק יעקב, יפה, שרה ואני. היה צפוף מאוד, חיינו בדלות והיינו קרובים  מאוד זה לזו. 

אבא עבד בזיפות הגגות בירושלים ואח”כ קנה חנות ב”מחנה יהודה” ושם עבד. 

היה בבית אוכל אבל לא מספיק. אמא עבדה בניקיון אצל אנשים ולקחה את השאריות שנשארו והביאה לנו, האחיות שלי אספו מפחי אשפה אוכל וחוביזה וכשאבא עבד בחנות במחנה יהודה היה קונה בננה או תפוח אחד או שניים ומחלק לכל אחד חלק שנטעם ונדע את טעם פירות הארץ. בערבים ישבנו במיטה מסביב לאמא ואבא והיו מספרים לנו סיפורים. אימא הכינה חמין והבאנו אותו ביום שישי למרכז שם היה תנור משותף ממנו הוצאנו את החמין בשבת. (לפעמים מצאנו סיר של מישהו אחר ושלנו כבר לא היה.)   

ההורים השתדלו לתת לנו ככל יכולתם – האחים שלי הלכו למקהלה ולמדו בבי”ס ומכיוון שלא היה לנו כסף הם הלכו לפני הלימודים ומכרו דברי סדקית ומזה קיבלו כסף למחברות.

אני בעצמי עברתי בכיתה ה’ מבית לבית ועזרתי בניקיון. אח”כ עבדתי במפעל של מפות לבדים, גזרתי חוטים ותוך כך למדתי. הורי לא וויתרו ושלחו אותי למורה פרטית לציור וציור אחד שלי קיבל פרס שני. בבוקר תפקידי היה, ללכת לקנות את הפיתות ואחותי שרה הייתה מסרקת את הצמה הארוכה שלי. התרחצנו בפיילה כי לא היה טוש. ככה זה היה!

למדתי ברחוב יפו לבנות ואני זוכרת שבכיתה א’ שרתי שיר לפני כל בי”ס !

אח”כ עברנו ל”בית ישראל”  וכל פעם כשעברתי דרך השוק לאבא שלי, עמדתי ליד חנות נעלים שמאוד רציתי. יום אחד אבא “השתגע” וקנה לי את הנעלים שלצערי היו קטנות עלי, ואמא מאוד כעסה שאבא קנה אותן. 

בחורף הקר של ירושלים לא היו לי בגדים חמים. הייתה לי מורה אחת שקראנו לה פרופ’ טנא והיא שאלה אותי: ילדה למה את לבושה ככה? לא קר לך? עניתי שלא קר והיא ביקשה לבוא לבקר אצלנו בבית. היא באה והרימה את הכיסוי של המיטה ואז אמרה לאימי –  הבית כ”כ נקי והיא הזמינה אותי לבוא אליה בשבת לביתה, הלכתי אליה והייתי אצלה. בכיתה ח’ הגיע רב פקח וביה”ס בחר אותי לתפקיד ראש משמרת התנועה בכביש. ומשם הלכתי ללמוד בתיכון בעין-כרם.  לא קנו לי בגדים שרה תפרה לי את הבגדים. 

היו לי ארבע חברות טובות וכל שבת היינו נפגשות ומטיילות. טיפלתי באחים הקטנים שלי הייתי הולכת עם רוני, מוטקה ומזל לגן של ניסים והייתי מורחת להם לחם עם זעתר. 

כשאחי מוטקה נולד אימי אמרה לי לשמור עליו כל הזמן, הייתה עריסה מתנדנדת ושמרתי עליו שעות.

ההורים היו קשוחים, ככה זה היה אז. אבא היה מרביץ לבנים, לפעמים גם אימא. זה היה החינוך (“חוסך שבטו שונא בנו”).  האחים שלי כבר בגיל 6-7 לא רצו לחיות בבית. הם היו בורחים וישנים בחוץ בעזרת הספרים של בית הכנסת. לי היה קשה לישון בלילה כשהייתי שומעת את ההורים קוראים לאחי לבוא לישון והם לא באו. זה עצוב לי להיזכר בזה. 

והגיע היום שאברהם הלך ל”נוער העובד” ואבא בא אליו עם מקל. אברם תפס את המקל ואמר לו אל תרים עלי יד ! ואחרי זה יצא מהבית לתמיד. 

אני זוכרת גם שיעקב ברח מהבית. זה היה כשהייתי בת מצווה יעקב הכין תיק וביקש שאעביר לו אותו לפני שאבא חוזר מהעבודה וכך הוא ברח מהבית לבית השיטה. אבא ניסה לעצור אותו אבל לא הצליח.

אני יודעת שהורי עשו מה שיכלו וידעו אז – לתת לנו אהבה ובית חם בכל הלב. 

לקחתי מבית הורי את הקשר המיוחד בין האחים ואת האחריות להורים.

את הבית שהיה חם, ואת הקשר בינינו – תמיד שמרנו אחד על השני והיינו קרובים בלב בגוף ובנפש וככה זה עד היום. 

לאחר שיעקב עזב הרגשתי שאני נחנקת בבית, אחרי שעה ארבע אסרו עלי לצאת מהבית. הבית שלנו היה ליד בית הכנסת ובלילה הייתי יושבת בחוץ וקוראת עם האור של בית הכנסת. הורי כעסו כי הייתי ערה עד מאוחר. החלטתי לברוח מהבית ואמרתי שאני הולכת לבקר את יעקב, נסעתי לבד באוטובוס הייתי בכיתה ט’. בבית השיטה היה לי מזל שאחי קיבלו אותי כי היו ילדים שבאו מבחוץ והתעללו בהם. אותי אהבו וכיבדו.  

יעקב לקח עלי חסות ואמר לי את תישארי כאן ונתן לי להעתיק את כל העבודות שלו כי היה לי כתב יד יפה.  

נשארתי בבית השיטה, כשהבית הירושלימי איתנו, במאכלים, בשולחן השבת במזמורים בפגישות עם חברים אצל אברם…כשחנכו את בית הכנסת פה בבית השיטה, התמלאתי דמעות של התרגשות ושמחה. הזיכרונות מהבית צפו וחזרו. מאז כל שבת אני בבית הכנסת ושמחה כל כך לראות פנים חדשות ולשמוע את קולות הילדים שבאים.  

את חיים הכרתי בסוף בי”ס, נכנסתי להיריון וכשסיימתי י”ב התחתנו ולא הלכתי לצבא. חיים עבד התחלה עם אברהם במדגה.  הנישואים עם חיים הביאו להולדת ארבעת ילדינו היקרים- יואש, רוויטל, אסא, ברק וגלעד. חיים אהב את הילדים, קנה המון מתנות- האוטו הראשון במשק היה ליואש ולרויטל קנה מיטה עם בובות… אבל גם דרש הרבה והיה קשוח. בשלב מסוים נפרדנו.  לצערי חיים נפטר באופן פתאומי (1991) והשאיר אותנו כואבים.

עברתי לאורך חיי פרידות רבות וכואבות:

יעל ושולה, בני אסא, הורי, אחיות ואחים, חברות וחברים.

 לעולם לא אשכח את אסון התאונה (1983 ) בה איבדנו את יעל ושולה ואברהם נפצע קשה.

זה היה שבר כל כך כואב ולאחר מותו של אברהם אני ממשיכה לדאוג, לשמור על הקשר החם עם הבנות מילת מור ודלוש.  כל כך אוהבת אותן.    

אסא- שבר גדול נפל עלי  כשאסא הלך, כל כך צעיר היה, (בן 28, פורים 1997) בתחילת דרכו. תמונתו מול מיטתי, אני מדברת איתו כל לילה לפני השינה. מאוד חסר לי.

שינוח על משכבו בשלום. 

בשנת 2000 הכרתי את דוב ולאחר זמן נישאנו. זכינו לחיות ביחד שנים יפות. דוב היה איש איש משפחה ואיש חברה, מלא רגש ואהבה. עד מחלתו נשא אותי על כפיים. טיפלתי בו באהבה עד כלותו. (יולי 2023), איש יקר היה לי דוב ואני שומרת על קשרים טובים עם ילדיו ונכדיו. 

היום כשאני חוגגת שמונים אני שואלת את עצמי מה באמת חשוב בחיים ? ועונה:

אהבה ונתינה!  להיות ביחד, להיות אכפתיים אחד לשני, להקשיב, לתת, לחבק לשוחח.

אני מרגישה את זה כשאני נפגשת עם אחי וחברי כאן סביב השולחן. כשאני נפגשת או מבקרת את חברותי כאן בבית השיטה.

לאורך שנים אירחתי בביתי את חוג הקבלה עם רועי, הבית היה מלא אור. עכשיו המפגשים בבית של אושרת, אני נהנית ללמוד בחברותא ומקפידה ללכת לבית הכנסת בשבת וחג. מודה על כל החברות והחברים שיש לי כאן – וילמה ושמואל, יריב, והשכנים היקרים, סם ומיכאל ושני… כולם. 

אני אוהבת את ילדי נכדותי ונכדי, ומבקשת שנשמור על היחד שלנו ונהיה טובים זה לזו באהבה. מאחלת לעצמי ולכולנו שנדע ימים טובים ביחד ולכל עם ישראל שנזכה לשקט שלום ורווחה בימים האלה ובזמן הזה. 

עד כאן דברים שסיפרה לי עדינה.

יהי זיכרה שמור איתנו !  

יהודית פלד   25.12.2025