תפריט
שלח לחבר
הדפס דף
04-6536500
עפרה שדמי
חברה
ט’ באב תרפ”ח י”ט באדר א’ תשע”א
26.7.1928 23.2.2011
עֹפרה נולדה ב-26 ביולי 1928 להוריה אילה ושמעון שדמי בתל-יוסף. אִמהּ, אילה, הייתה לולנית, ואביה, שמעון חיטריק-שדמי, המורה למוזיקה, ייסד את תזמורת תל-יוסף וניצח עליה במשך שנים רבות. עֹפרה הייתה הבת הבכורה, אחות לנוח וחֵינה, ובת דודתם של גיורא ומִיָה רייכמן.
ילדותה ונעוריה בתל-יוסף היו בשנות מחסור כלכלי קשה. מכיתה א’ עבדו הילדים במסיק הזיתים, ולבית הספר המשותף של עין-חרוד ותל-יוסף הלכו ברגל בימי הגשם והבוץ בחורף ובשרבי הקיץ.
עֹפרה הייתה ספורטאית, שיחקה כדורסל ועבדה ברפת. לפי החלטת מוסדות המשק נשלחה עֹפרה לקורס לגננות לגיל הרך בסמינר הקיבוצים.
בפרוץ מלחמת העצמאות שימשה עֹפרה קשרית בתל-יוסף, ואת שירותה הצבאי עשתה כקַשָרית בחטיבת גבעתי.
ב’פילוג’ בקיבוץ המאוחד בשנת 1952 עברה עֹפרה עם הקבוצה הגדולה של ה’תל-יוספים’ לבית-השיטה. במשך שנה שימשה עֹפרה גננת בקיבוץ גשר בעמק הירדן, ולאחר מכן החלה את עבודתה בגן אל”ף בבית-השיטה. כגננת התבלטה עֹפרה בגישתה החינוכית המקורית. היא העזה לא להכריח את הילדים ל’גמור את כל האוכל’ מהצלחת, הִכניסה את בריכת-הבוץ לגן הילדים, הייתה בעד ‘חופש שינה’, כתבה שירים לסיום כל שנה ונאבקה נגד סחיבת שקי הכביסה הרטובה מן המכבסה על כתפי עובדות הגנים.
בתום עבודתה כגננת וכמחנכת של קבוצת ‘חצב’, עסקה עֹפרה במשך שנים רבות בהוראה בחינוך המיוחד. היא יצרה קשרים הדוקים עם הילדים והוריהם, אימצה רבים מתלמידיה, אירחה אותם בביתה והדריכה את ההורים.
לימים עברה לעבוד בחדר התגמיר במחסן הבגדים. היא הייתה בעד תהליך ההפרטה ואמרה “קיבוץ הוא כמו בן אדם. בהתחלה הוא ילד, אחר כך הוא מתבגר, מזדקן ומשתנה”. בריאיון ל’שיטים’ אמרה שהיא רואה בשינוי הצלה לקיבוץ ולא סיום קיומו.
כאשר נסגר מחסן הבגדים, ידעה עֹפרה למלא את ימיה ביצירה אמנותית. בקיץ הייתה מבלה בבריכת השחייה ושם חזרה לעבודתה החינוכית כשלימדה והדריכה את השוחים, ילדים ובוגרים כאחת.
עֹפרה התברכה בחוש אמנותי מפותח ובתבונת כפיים יצירתית. כישרונה מצא את ביטויו במלאכות יד, ציור בשמן ורישום, כיור בחומר, רִקמה וסריגה בדוגמאות מקוריות; והיא חילקה את יצירותיה היפות בהנאה וברוחב לב.
אב המשפחה, שמעון שדמי, ביקש מבנותיו, בנו ונכדיו שיתמידו במסורת ההתכנסויות המשפחתיות. ואכן, מדֵי שנה נערכו המִפגשים המשפחתיים, שהחלו בעלייה לקברי הנפטרים בבית העלמין בתל-יוסף והמשיכו בהתכנסות חמה במועדון החברים של הקיבוץ. בפגישות משפחתיות הייתה עֹפרה מלאת שמחה ומעורבת בחיי קרוביה. היא אהבה והיטיבה לשיר ולרקוד.
בחודשיה האחרונים התגוררה עֹפרה ב’בית הפז’.
ב-23 בפברואר 2011 תמה מסכת חייה, והיא הובאה למנוחות בבית העלמין בבית-השיטה.
לעֹפרה
אתמול עצמת את עינייך ועיניי שלי שוטטו בתמונות עבר משותפות לנו.
אני זוכרת במטושטש אותך ואת מִיָה, בת דודתנו, לוקחות אותי, ילדה קטנה ובוכייה, מבית הילדים לבית אבא-אמא.
אמא עבדה בלול ולא פעם איחרה לבוא הביתה ואבא, כרגיל, רדף אחרי תלמידיו, ואת היית שם בשבילי.
זוכרת אותך משחקת כדורסל ואני יושבת בשולי המגרש נפוחה מגאווה עם כל סל שקלעת וכל חטיפת כדור שביצעת; בטוחה שאת השחקנית הטובה ביותר בעולם!
רואה אותי רצה אחרייך לאוהלי הפלמ”ח, נדבקת כל הזמן ל’גדולים’ ואת, לא רק שלא גֵירשת אותי, אלא שמרת עליי מכל משמר.
זוכרת איך פעם נתת לנוח, אחינו האהוב ‘מנה’ הגונה כי העיז לא לקחת אותי שבת אחת לסחנה. זוכרת איך שריחמתי עליו, כי לקבל ‘מנה’ ממך, לא היה נעים כלל.
בנעוריי המוקדמים שקדת על העשרת עולמי התרבותי והאידאולוגי.
כשהצטרפנו ל’נוער העובד’, נתת לי אלבום רישומים של קטה קולוביץ’ שהייתה לוחמת פועלים באותם הימים.
בבר המצווה שלי, נתת לי ציור של דייגו ריברה, צייר וקומוניסט.
כשלמדת בסמינר הקיבוצים, לקחת אותי לתל-אביב, לראות תערוכות ולשמוע קונצרטים, דבר שלא היה מקובל כלל באותם ימים…
ה’פילוג’ קטע את רצף החיים של משפחתנו, אבל הקשרים נמשכו והתהדקו עוד יותר כאשר גיורא, בן דודנו, הקים משפחה עם חדווה.
עוד ועוד תמונות מקיפות אותי, אשאיר אותן לימים אחרים.
לבסוף, אני מודה לכל צוות ‘בית הפז’ על הטיפול המסור והאוהב, לכל החברות שליוו אותנו בשנים האחרונות ובמיוחד לנירה עופר, ולעמליה שעטפה אותנו בחום.
חינה שדמי
י”ט באדר א’ תשע”א * 23.2.2011
עם עֹפרה הגננת שלי
מוזר עד כמה זיכרונות ברורים וצלולים אנו נושאים איתנו לדרך החיים. ומה היינו שם בסך הכל כשהיא אחזה בנו בידיה או נשאה אותנו על כפיים? קטנטנים כאלה, צמאי אהבה וביטחון עם שמש חורפית וארוחת צהריים על טסים עגולים בדשא, או ליטוף קריר תחת עץ הסיסם בימי שמש של קיץ.
היה לנו פטיפון ובו מוזיקה קסומה בתקליטים שחלקם היו צהובים, או אדומים או סתם כך שחורים.
מוזיקה רוגעת התנגנה בשעת הצהריים, כזו שהביאה איתה מבית אבא. צ’ייקובסקים ושוּבּרטים כאשר אגמים וברבורים ריצדו על קירות חדר השינה כשאמרו לנו להסתובב עם הפנים לקיר, ולצד המנגינה חולקה סוכרייה מתוקה מבריקה בצורת דג.
אני לא שבעה מאהבתה, הולכת גם בערב לבלות בחדרה, היא מעמידה לנו פתיליה ומחבת, ועליה אנו מטגנות עוגיות פריכות שעליהן זרוע סוכר.
בבריכה היא אוחזת בי בחוזקה, ולאחר מכן מטילה אותי אל העומק, ומתגאה שנים אחר כך: את זוכרת שזרקתי אותך למים כבר בגיל שנתיים וחצי? ואולי זה היה שלוש וחצי? אך היא גאה בהישג הנאה של שתינו.
היא כתובת לשאלותיי וחקירותיי גם בימים הקשים שלי כבוגרת. יודעת שיש לה מה לומר, שיש לה דרך לארגן אותי עם צרותיי. ואני נשמעת לה גם אז.
רק סוד אחד עוד שמרתי מפניה, וכשבאתי לספרו כבר הייתה בלעדיי בעולמה שלה, המחויך. כבר לא שמעה את סודי, ולא את חידתי.
לרגעים ספורים גם הייתי בת משפחה, חלק מהיחד.
אהבתי אותך עֹפרה. לעיתים הצלחת לבלבל אותי. אפילו האמירה שלך שאני מפונקת נשמעה מפיך באהבה גדולה.
לקחתי ממך תיק מלא זיכרונות עם ריחות, גוונים, טעמים, מגעים וצלילים, והם יישארו איתי כשם שהקירות המתפוררים של גן א’ יישארו עוד זמן רב אחרי חורבנו, בלִבי תמיד.
צביה דרור
דמות חינוכית מעצבת
דברים לזכר עֹפרה שדמי
בְּהַשכּבת צהריים, כשכולם היו בַּמיטות, עֹפרה הִניחה את פטר והזאב על הַגרמופון עם ידית ההפעלה המכנית והשופר הָאָקוּסטי הענקי, ואת חלל הגן מילאו צליליהם של הֶחליל, הַתופים וְקַרְנות-היער בַּמוזיקה של פְּרוֹקוֹפְיֵיב לאגדת הילדים המולחנת. מבחינתנו, זה היה מובן מאליו ששנת הצהריים מלוּוָה בַּיְצירות הקנוֹנִיוֹת של גדולי הקומפוזיטורים הקלסיים; כשם שכל סדר היום ואורחות הגן היו מובנים מאֲליהם.
היו עבודות בגינת הירקות וּבַלול;
היו טיולים קצרים לַאסם, לִבְרֵיכת מֵי לילה או לְבית הגמדים בַּגבעות, והיו טיולים ארוכים לַשדות עם דרור (טל) ויוּקי (חיים אהוביה) בַּג’יפ של הפלחה.
היו טיולים לשִטחי המִספוא עם גיורא (רייכמן);
לַמחצבה וּלִבְרֵיכות דגים עם זלמן (פרח);
לַאמפיתאטרון בַּיַער בַּטנדר של אהרֹן שמי;
וְלַגלבוע בַּמַשאית של שאריק (אורי).
גן אל”ף וַחֲצֵרו היו עולם ומלואו. ממלכה רוחשת מִשְחקים, פעילוּת אמנותית, קבּלות שבת, חגים וסיפורי המִקרא. משה בַּתיבה, שִמשון הגיבור וּדבורה הנביאה היו דמויות חיות ונושמות בְּהַוויית הגן, לא פחות מעלילות מיקי מהו, ד”ר דוּליטל, בַּרְמֶלַי או לוּבּנגוּלוּ מלך זוּלוּ.
עֹפרה הייתה הגננת הראשונה בת הדור השני בַּמשק.
ערב מלחמת העצמאות היא נשלחה מתל-יוסף לְקורס גננוֹת, מפני שבהשקפת העולם הקיבוצית השליחות החינוכית לעיצוב פְנֵי הֶעתיד לא נפלה בַּחשיבותה מהמערכה הצבאית.
עֹפרה הִתברכה בִּיְכולת מוּפלאה לִבְנות גן ילדים המהווה בית חינוכי חם ובטוח. היא ידעה לטפח את כישוריו הטבעיים של הילד; לדרבן אותו בִּרגישוּת להתפתח בִּתחומיו האישיים וּבַקצב שמתאים לו.
בַּגן שָׁרְתה אווירה של פתיחוּת יוצרת, לצד שמירה על כללי התנהגות ברורים. תחושת האחריות הוּקנתה לַבּוגרים כלפי הקטנים שזה עתה הצטרפו, לַבְּריאים בְּיחסם לַחולים שבַּ’הסגר’, ולַ’רוב הדומם’ כלפי מי שניסו להשתלט בחוזק יד.
‘גאוות היחידה’ בַּגן נבנתה במִפעלים משותפים או בתווי היכר ייחודיים, ולא בתחרותיוּת מוּפגנת או ראוותנוּת לשמה. היה לנו ברור שרק טאבּון הבוץ לאפיית המצות של גן אל”ף יצליח להוציא בְּפסח את בני ישראל ממצרים, אולי עם קצת עזרה ממשה ואהרון. הכלבה עליסה הגיעה לַגן הַיְשר מארץ הפלאות; וְ’תֶחִי’ הבַּרבּוּרה, בֶּרְבֶּרִית מיוּבֶּלֶת וּמְדַדָה עם להקת אפרוחיה המתבוססים בְּמדמנַת הבוץ, הייתה פרימה בלרינה מלכותית וזוהרת שזכתה להִמנון משלה ולמופע גַאלָה על במת קרשים מאולתרת.
עֹפרה נֵיחנה בכישרון נדיר להקנות ערכי חיים דרך גירוי הסקרנות של הילד, עידוד חרוּת הדִמְיון וּנְטיעת רוח האדם. הייתה לה טביעת עין חודרת וחוש פנימי עמוק להבין את הנפש האנושית וּלְפלס לה אפשרויות ביטוי וּצמיחה.
זכינו, עֹפרה, להתחנך ברוחך וּבדרכך.
יהי שלום, עֹפרה, לעפרך.
ניר מן
י”ט באדר א’ תשע”א * 23.2.2011
דברים לעֹפרה
עֹפרה יקרה שלנו.
רבים מאיתנו זכו להתחנך על ברכייך,
לשתות בצימאון חוכמה וניסיון.
עֹפרה של הזאטוטים, של שמחת החיים,
עֹפרה של רקמה וכריות, וצעיפים סרוגים.
עֹפרה של לישת החומר לכלים ופסלים.
עם ההתבגרות נפתח זמנך אל הנחת,
אל שלווה ורוגע.
היית נעימה, אסירת תודה, יודעת להוקיר,
ותמיד תמיד היית נרגשת מצחוקם ומבטם
של הילדים, והשכלת ליצור איתם חיבור מופלא.
אהבתי ואשא תמיד את הקשר שנוצר בינינו.
כך אזכרך.
עמליה היינמן
חורף 2011
יהי זכרה ברוך
יהי זכרו ברוך
