יהודית שושני – בית השיטה

חיפוש לפי אירוע:

יהודית שושני
חברה

י”ח באדר תרע”ג כ”ד בטבת תשס”א

21.8.1913 9.1.2001

יהודית, בתם של דבורה ודוד בלוצרקובסקי, נולדה באוקראינה. המשפחה, לה היו שלוש בנות, גרה בסביבה נוצרית ובבית חגגו את החגים היהודיים לצד החגים הנוצריים. אביה היה מהנדס דרכים במקצועו ושירת כקצין בצבא הצאר. לאחר מלחמת העולם הראשונה עברה המשפחה לחצי האי קרים, אל משפחת האב שהיתה בעלת נכסים רבים. המהפכה הרוסית הכניסה את המשפחה למערבולת. האב נאסר כמתנגד למהפכה ושוחרר רק לאחר מתן שוחד רב. בהשפעת אחי האב, שהיה ציוני, החליטה המשפחה לעלות ארצה.

באישון לילה, כשהם משאירים את כל רכושם אחריהם, ברחו לבאטום שבקווקז, שם גרו כשנה. משם הפליגו לאיסטנבול שבתורכיה ושנה לאחר מכן הגיעו לחוף יפו.

ב- 1923, ויהודית אז בת עשר, התיישבה המשפחה בפתח-תקווה וביחד עם משפחות נוספות הקימו את מושב גת-רימון. הקשיים היו רבים. האב נטע פרדס שלשם השקייתו היה צריך לסחוב מים בפחים מפתח-תקווה על גב חמור. זה היה תפקידה של יהודית לפני ואחרי הלימודים. האב עבד גם בנגרות ובבניין והבנות עזרו בעבודות הבית ועבדו בחופשות בקטיף עלי טבק. יהודית למדה בבית-ספר תיכון בפתח-תקווה ומאז גיל שלוש-עשרה היתה חברה בתנועת “הצופים” שלימים התאחדה לתנועת “המחנות העולים”.

בת שמונה-עשרה עזבה את הבית והצטרפה לקבוצת החוגים ששכנה אז בכפר-יחזקאל. חלומה מילדות היה להיות אחות. לאחר מספר חודשי הכשרה במרפאה עין-חרוד עברה לעבוד במרפאה שבמעיין, שכל תכולתה ארון קטן של תרופות, בעיקר כינין. לאחר שנה ביקשה לצאת ללמוד בבית-ספר לאחיות. היא למדה בבי”ח “בילינסון” ובבי”ח “הדסה” בתל-אביב והתפרנסה מביקורי חולים בביתם.

בתקופה זו הכירה את שמריה, שהיה אז חבר בקיבוץ עירוני בשכונת מחלול ועבד כנהג קטר ברכבת. הם נישאו, גרו בבית ההורים בגת-רימון ושם נולדה בכורתם ניצה. בבית-השיטה נולדו שי ועופר.

עם גמר לימודיה, ב-1934, חזרה המשפחה לקבוצה שבמעיין ויהודית חזרה אל המרפאה. העבודה היתה רבה, ועם זאת המשיכה בהשתלמויות בבית-חולים כדי לסיים ולקבל תעודת אחות מוסמכמת.

במשך עשרות שנים היתה יהודית “מוסד” בבית-השיטה. היא, המרפאה וענייני הבריאות היו גוף אחד. היא פיתחה את המרפאה מצריף קטן למבנה מסודר, ליוותה את החברים בענייני בריאות הגוף והנפש, הדריכה בקורס חובשים של הפלמ”ח, היתה חברה בוועד המפקח האזורי של קופת-חולים, ותמיד פעילה בוועדת בריאות. גם בשעות המועטות שהיתה בביתה, תמיד היתה דלתה פתוחה לכל חבר לעצה ועזרה.

ב- 1976, לאחר עשרות שנות עבודה, פרשה יהודית מעבודתה במרפאה, אך המשיכה ללוות חברים רבים, לבקר חולים, לתמוך ולעזור. היא נכנסה לעבוד בבית-המלאכה של מאירה והיתה יד ימינה, ותמיד היתה עסוקה. השתתפה בחוגי ספרות ומוסיקה בגיל-עוז, במועדון יום ב’, ושנים רבות עבדה כמתנדבת בימ”חים של צה”ל.

ב-1981 נפטר שמריה לפתע ומאז לא שבו חיי המשפחה להיות כפי שהיו. יהודית פרשה מעבודתה, המעיטה בקשרים עם חברים שהיו ידידיה בשנים עברו, ובשנים האחרונות הסתגרה בביתה עם מכאוביה.

היא שמרה בקנאות על עצמאותה ונראה שקשה היה לה להסתגל לשינוים בעולם הסובב אותה. מחוסר ברירה ובחששות כבדים עברה לבית-הפז ולהפתעת כולנו היא מצאה שם מיד את מקומה, שמחה להיות שוב בחברה ונהנתה מהטיפול המסור בה. חשבנו שתתחיל מעתה תקופה חדשה, טובה יותר, אולם ביום שישי חשה ברע והובהלה לבית-חולים.

הפעם כוחותיה לא עמדו לה.

יהודית נפטרה כשילדיה מחבקים אותה ומרעיפים עליה אהבה ברגעיה האחרונים והיא בת שמונים ושמונה שנים.

יהי זכרה ברוך.

יהי זכרו ברוך