רות אילן פורת
חברה

1924                                               31 ינואר 2016

‏                                                    כ”א שבט, תשע”ו

 

אמא/סבתא רות אילן פורת

רות נולדה בפרנקפורט בשנת 1924 להוריה שמעון וזלמה מרקס.

את שנות ילדותה בילתה בבית חם ואמיד, ביחד עם אחיה קורט.

עם עליית הנאצים לשלטון, ברחה המשפחה מגרמניה ובמהלך שנות המלחמה התחבאה, בזהויות בדויות, בכפר צרפתי נידח בשם מזייר.

לפרנסתה עבדה רות כמשרתת וכטבחית בביתו של אחד מאצילי האזור, ובשעות הפנאי ארגנה, ביחד עם אחיה קורט, פעילות חברתית לבני הנוער בכפר.

פעילותם של רות וקורט זכתה להוקרה רבה, ולפני מספר שנים הקימו בני הכפר מצבה לזכרו של קורט.

בשנת 1944, וככל הנראה כתוצאה של הלשנה, נתפס קורט ונשלח למחנה הריכוז מיידנאק שם נרצח. מות אחיה היה עבור רות מכה קשה מנשוא, ובמשך כל ימי חייה פעלה להנצחת שמו.

בין היתר כתבה והוציאה לאור ספר בשם: “קורט אחי,” ספר אשר תורגם לצרפתית, לגרמנית ולאנגלית.

עם החלטתה לעלות לישראל הצטרפה רות ל”הכשרה” שאורגנה ע”י החלוץ, שם פגשה את יצחק, מי שיהפוך מאוחר יותר להיות בעלה ואבי שלוש בנותיה: ניצה, איילת ואורנה.

יחד עם 900 פליטי שואה נוספים עלתה על סיפונה של האנייה “מטרנוע”, אשר נחתה בחופי הארץ בערב ראש השנה של שנת 1945. עם נחיתתם נשלחו העולים למחנה המעצר בעתלית.

לאחר שחרורה מהמחנה הצטרפו רות ויצחק לגרעין ששהה אז במשמר העמק, ואשר מאוחר יותר היה בין מקימי קיבוץ “עין דור”, שם נולדו ניצה ואיילת.

בשנת 1954 עזבו רות ויצחק את קיבוץ עין דור ועברו להתגורר בחיפה שם נולדה הבת השלישית, אורנה.

חיי הנישואין לא עלו יפה, ובשנת 1964 נפרדה המשפחה. מעתה עול פרנסת המשפחה וגידול הבנות מוטל על כתפיה של רות.

בין יתר עיסוקיה הקימה וניהלה גן ילדים, עבדה כמחנכת בבית ספר לילדים בעלי צרכים מיוחדים, שימשה כפקידה בבנק, וכל זאת תוך שהמשיכה לפתח קריירה כציירת.

למרות המצוקה הכלכלית, רות ראתה בחינוך הבנות כערך עליון, ולא חסכה מהן את שיעורי הזמרה והנגינה, ולא אירועי תרבות לרוב.

במשך אותן השנים לא הפסיקה רות מלקיים עשרות תערוכות ברחבי הארץ.

בנוסף לעיסוקיה הרבים לצורכי פרנסה, תמיד עלה בידה להתפנות ולהעניק עזרה לחלש ולנזקק. רות נהגה לקיים שיעורי ציור, לנערים נזקקים ולחברי מועדון גיל הזהב.

בימי הזיכרון לשואה ולגבורה התנדבה להופיע בפני תלמידים ובני נוער, ולספר להם על ימי החושך והרוע ממקור ראשון.

 

רות בבית השיטה

בעקבות התקשרותה עם חנן פורת הצטרפה רות באמצע שנות ה-70 כחברה לקיבוץ בית השיטה. חיי הקיבוץ לא היו זרים לה, על כן השתלבותה בחיי החברה הייתה מהירה וחלקה.

רות נהגה להעיד כי 25 השנים המשותפות עם חנן היו המאושרות והיפות בחייה. היא אהבה את חנן את בית השיטה ואת העמק, ונשאה את כל אלה בנפשה עד רגעיה האחרונים.

בין עיסוקיה הרבים בקיבוץ הצליחה רות לכתוב ולהוציא לאור למעלה מ- 15 ספרים לילדים ונוער, אשר רובם עוסקים בשנות המלחמה והשואה.

כמו כן פרסמה את האלבום “ארץ חמדתי,” ובו לקט ממבחר ציוריה של נופי הארץ.

בהיותה בגיל 75, התבקשה רות לצייר 5 ציורי ענק, אשר הותקנו בבניין החדש של בית החולים העמק בעפולה ומקשטים את קירותיו.

סקרנותה ותאוות הלימוד לא ידעו שובע. רות קראה הרבה, בכל ארבע השפות בהן שלטה, וגם התייצבה לחוגים השונים של             מועדון יום ב’. רות עבדה שנים רבות בארכיון החגים עם אריה בן גוריון בעיקר בהתכתבויות עם גורמים בחוץ לארץ.

כמו אצל רוב בני דורה, שזור סיפור חייה של רות בסיפורו של עם ישראל, משואה-לתקומה, מחושך-לאור, מאובדן-לניצחון.

רות נפרדת מאתנו, אבל משאירה אחריה מורשת מכובדת של עשייה, אומץ לב ונחישות, מאות ואולי אלפי הציורים שמקשטים בתים רבים בישראל יהוו את הנצחתה לשנים רבות.

מתאבלים וכבר מתגעגעים, שלוש בנותיה, 9 נכדיה, ו- 13 הנינים שנולדו עד כה.

  יהי זכרה ברוך

תמונות קצרות ממפגשי עם רות

סיפור חייה של רות נמסר לנו על ידה בתמונותיה, רישומיה וכתוביה.

נפגשנו בצמתים שונות, בפתיחת תערוכה, עם הוצאת ספר חדש, בלימודי חוג התנ”ך, בביקורים ותוך הליכה בשבילים.

ב- 2010 שיתפה אותי כשהוציאה ספרון שנקרא “הצצות”- ובו הצצות אל סיפורי חייה ותמונותיה מילדות – נעורים- בגרות- ועד זיקנה. בכולן ניתן לראות אותו מבט חכם על העולם, מבט מלא סקרנות וחיוניות, קורן טוב לב  ושמחת חיים. חשוב היה לה לרשום, תרתי משמע, בבהירות וחדות, את רשמיה, למען בני המשפחה,  שלא יאבדו בתהום הנשייה. וכך יצרה פסיפס של מראות המשולבים מגוונים, כואבים וקודרים ולצידם בהירים ושמחים.

אישה עצמאית וחזקה בגופה ובנפשה הייתה רות. בכתיבתה מיעטה להתעכב על הזיכרונות הקשים של ימי המלחמה בה איבדה את בני משפחתה. לאורך כל השנים  המשיכה לכאוב את הפרידה מקורט אחיה, שהיה כה אהוב ומשמעותי בחייה.  ועם זאת תמיד לא וויתרה לעצמה והמשיכה להביט  על החיים במבט  אוהב ואופטימי. 

עם הגיעה לארץ לאחר נדודים רבים, לא הגיעה למנוחה ולנחלה, אך לא שקעה במירמור כשהיה עליה להתחיל תנועת חיים חדשה. 

ההכרות עם חנן פורת הביאה אותו לבית השיטה והקשר שנרקם ביניהם הובע  בספרה בו סיפרה על רגשות האהבה, ההתחשבות, ההבנה והעידוד שאפיינו קשר זה והודתה לחנן על העידוד להוציא לאור את יכולות היצירה שלה, בציור וכתיבה. פרק מאושר זה בחייה, הזין את תקופת זקנתה, אותה חיה במלאות ובתחושה שעשתה  דבר מה בחייה.

שיעורי התנ”ך בהם נפגשנו, היו עבורה כמי שגדלה בבית מתבולל, גילוי מחודש של זהותה היהודית. שתתה בצימאון את נפלאותיו של עולם רוחני ותרבותי זה. 

רות אמרה כן לחיים, חייתה בחיוניות ויצירתיות רבה, ראתה את חלקו המואר של הירח, שתתה בשקיקה והשתאות את מראות העולם וצפונותיו.

כשכלו כוחותיה הגיעה לבית הפז. לאט לאט הלכה והתכנסה אל תוך עצמה, כוחה הלך ואזל, שפתיה נעו אך קולה לא נשמע, וידיה הוסיפו לחפש בעדינות את העיפרון והנייר לעוד רישום אחד קטן. הבטתי בה וראיתי את אורה של האישה האמיצה התוססת מלאת החיוניות, דועך וכבה.

מרגש היה לראות את הבהובי השמחה וההתרגשות של רות בעת ביקוריהם של איילת ומשפחתה, עת איילת ליטפה ברוך ועדינות את אימה, וכמו מודה לה שוב ושוב על מי שהיא עבורה.

רישומיה ותמונותיה של רות נשארים כאן עימנו, עדות לכישוריה ולעולמה מלא החיות ואהבת העולם והאדם. 

יהי זכרה ברוך ושמור עימנו. 

יהודית פלד

Thank you to my brother Eitan for reading this today. I feel even farther away than usual today and I wish I could be there in erson to reflect on and celebrate my one-of-a-kind grandmother with all of you.

I always thought of my grandmother as a kind of renaissance woman. She spoke four languages, published many books, traveled all around the world, and created beautiful paintings.  She accomplished all these things after an incredibly difficult childhood, filled with loss and grief. As much sadness as she had experienced, she remained naturally curious, excited, and hopeful about the world. While my cousins and I certainly remember her long stories about hardship, we will surely remember her more for her spirit of adventure and constant pursuit of joy.

 

She loved to share that spirit with others.  She started a tradition of taking her grandchildren one by one on trips around the world. I was lucky enough to accompany her to the Czech Republic when I was 22. While I trekked across Prague, she would sit on the small chair she kept strapped to her back, pull out her art kit and paint the scenes that we were witnessing. We skipped the touristy restaurants and opted instead to eat goulash standing up with local construction workers. We ate Kangaroo meat and wild boar, just because it was new. And fun.

 

She had a way of making each grandchild feel special and loved. She took an interest in our lives. She cared about our opinions. I spent a year on the Kibbutz on the American Class when I was 16. It was the year that Hanan died and I’m so thankful that I got to be there with her during that sad time. I will never forget how close we became that year and our long talks about friendship and true love, both of which she had found with Hanan.

My grandmother was a woman who said whatever was on her mind. Anyone who knew her, knew that she was no shrinking violet. When my husband and I had been dating for only a few months, she called him and told him that life was short, and that he should seal the deal with me and have babies as soon as possible. That was Savta. Direct, and to the point. Those are the things we all remember with some embarrassment, but also with a lot of humor.

I will remember her as the wandering artist, the passionate story-teller, the life-long scholar, and simply, Savta. 

 קישור למידע נוסף באתרנו על רות הציירת

סיפור חייה של רות בסרטה של דליה

יהי זכרה ברוך

 

 

 

 

 

יהי זכרו ברוך