חיפוש לפי אירוע:

נפטר פעולות איבה חלל צה"ל נפטרים (כללי)

דליה שרף
חברה

                   ח’ אדר תשי”ג     23.2.1953          ה’ חשון תשע”ב   2.11.2011

 

 

האמנם? האמנם שוב אנחנו כאן- בבית הקברות, בחלקת הקבר בה שוכבת הבת אלה ולצידה אביה יצחקהלה, האמנם אנו מלווים עתה גם את דליה למנוחתה האחרונה?   
 
דליה נולדה בירושלים להוריה טובה ושמעון צדיק שעלו מפרס בשנת  1948 והקימו משפחה יפה – שלושה בנים ושלוש בנות.  הבית היה מסורתי, ובו זמירות חג ותפילות, כפי שסיפרה דליה: “אני זוכרת את קבלות השבת בבית הורי החם בירושלים, שם היינו נוהגים לשבת יחד אחרי שאבי חזר מבית הכנסת, לזמר יחד זמירות שבת.”   
הבית בשכונת שמואל הנביא, היה לפני מלחמת ששת הימים, בין החומות. “היינו עוברים בין החומות”, סיפרה דליה “ומציצים על החיילים הירדנים. לפני המלחמה בזמן רגיעה נהגנו להעיף טיארות עם פתקים לשלום והירדנים היו מחזירים לנו גרב ניילון ממולאה במסטיק”…   
בכתה ד’  הצטרפה דליה לתנועת הנוער “דרור מחנות העולים” ושם ספגה, לדבריה, את הערכים של התנועה הקיבוצית. כחברת התנועה הייתה פעילה בשכונת מוסררה. את שרותה הצבאי עשתה דליה בנח”ל במסגרת גרעין שהיה מיועד לקיבוץ גדות. את רצונה לחיות בקיבוץ נאלצה דליה לגנוז לאחר שהמשפחה שכלה את אחיה של דליה, בן ציון, שנפל במלחמת יום כיפור בהיותו בן 22. “לא יכולתי להשאיר את הורי לבד”, סיפרה דליה, “וחזרתי לירושלים.”  באותן שנים למדה באוניברסיטה הפתוחה קרימינולוגיה ועבדה במשטרה במדור הפלילי.
את יצחק’לה הכירה בטיול של החברה להגנת הטבע ולאחר שנת חברות נישאו באביב 1978. המשפחה התרחבה עם לידתם של עדי, אלה ורועי.
בערב קבלתה לחברות ביוני 1980 אמרה דליה: “חיי הקיבוץ שנראו לי בתנועה כחיים ערכיים ואידיאלים, התגלו לי שונים במקצת. מצאתי צדדים שונים לקיבוץ. אני אוהבת את הצד החיובי שבהם – החגים, הטיולים  וחיי החברה כאן.”
לאורך השנים השקיעה דליה בעבודה את כל כוחה ומרצה, עבדה בחדר-אוכל, חדר תגמיר, טיפול בילדים וניהלה באופן חברי ומתחשב את המרכולת. קשה הייתה לה האווירה החברתית בשנות השינויים, ובעיקר הפגיעה בנושאי הבריאות והחינוך. בשלוש השנים האחרונות טיפלה דליה במסירות בשורי ולאחרונה גם ברעיה קטישבסקי.
 
 בשנת 2002 שכלו דליה ויצחקה’לה את ביתם האהובה אלה.
בעבודת השורשים שלה כתבה אלה על אימה -דליה: “אימי אישה ביתית וחמה, יוצרת קשרים עם הסובבים אותה, אהובה וטיפוס פתוח ונוח מאוד. אני מאוד גלויה וחופשייה איתה וזה כייף לי וגורם לי לא להסתיר ממנה כלום…”
דליה ויצחק’לה נשאו בקרבם את כאבם על מות אלה והכאב חלחל למעמקים וסדק את ליבם.
רק חמישה חודשים עברו מאז נלקח מאיתנו בחטף יצחק’לה. דליה חישבה להישבר אולם אספה כוחותיה למען רועי ועדי, נכדה איתמר, אימה אחיותיה ואחיה. בחודשים האחרונים התמסרה לצד עבודתה, בטיפול מסור באימה וחילקה את זמנה בין ירושלים לבית.
למרות מכות הגורל שפגעו בה, ניסתה, דליה להמשיך לחיות, נשכה את שפתיה, העלימה כאביה ולא וויתרה לעצמה. כך היה כאשר הלכה ביום שלישי שעבר, לאחר עבודתה, להשקות את עצי הזית, אותם עצים  שנטע יצחקלה ועליהם כתבה דליה בהלוויתו:  “היית מחובר לאדמה זו, לעצי הזית השורשיים ששתלת וטיפחת”.  
וכך שם קרוב אל ביתה, קרוב אל ביתה ואל אישה הטמונים באדמה, אל מול נוף העמק הסתווי, תמו בפתע כוחותיה.
כך כמו אלה, וכמו יצחקלה נלקחה מאיתנו דליה בפתאומיות.
“רציתי להודות לך”, כתבה דליה ליצחקלה, “על שהיית לי לבעל אוהב ודואג, אבא טוב לעדי אלה ורועי, ולאחרונה הספקת גם קצת להיות סבא אוהב.”        ועתה נתרוקן הבית,   נקרעה המשפחה והלב נשבר מכאב.
בוכים איתכם עדי, רועי ובני המשפחה היקרים.
 

דליה שלי,
מעט מעט היית גם שלי.
היתה לנו אהבה שכזו, המהולה בריחות, וטעמים, בצבעים וסיפורים, ומקומות של פעם והמון המון חיבוקים.
התחברנו כאמהות צעירות בחצר של החינוך המשותף עם בנותינו. לא מיהרנו אז לשום מקום, וישבנו להמשיך לבלות בין הגרוטאות והנדנדות. סיפרנו סיפורים על הבית וההורים. סיפרת מאיפה הגעת ואיך הכרת את יצחקל’ה, סיפרת איפה היה הבית שלך ומה ראית מהמרפסת ב – 67 כשכל הכוחות התקבצו בסמוך לשער מנדלבאום שם גרתם. סיפרת מאיפה הגיעו ההורים בפרס. כשסבא צדיק וסבתא טובה היו מגיעים לפעוטון היה זה יום חג לכולנו. קיבלנו סוכריות מיוחדות עם ריח ורדים, שקופות כמו יהלומים ועוד טעמים היישר מהשוק שהיה מוכר רק לכם.
כשנעלמתי בחטף והיינו מתראות בין לבין בביקורי הקצרים בפעוטון, התחבקנו והחלפנו כוחות וחיזוקים. כשאבא צדיק עזר לנו בהדסה מכל הלב והעלה מהמרתפים החשוכים, מיטה נוחה, ארונית קטנה, ובעיקר יחס של אהבה ודאגה.
ברית האהבה כבר מורחבת אל כל המשפחה הגדולה, המגיעה מירושלים, סבא סבתא, אחיות, אחים – כולם משתלבים בחיבוק גדול, בסירים טעימים ומשובחים בטעם חמצמץ של הלימון הפרסי.
אלונת מגיעה אל תוך החיבוק הגדול שלי במזח”ט, בחיוך ענק, תלתלים ואור גדול בעיניים. כשלפתע האור נכבה מסתיימות המילים בינינו. הכל מובן. עוצמת הכאב חרוטה על ליבותינו.
במה התנחמנו, בפרח, בעץ הנותן פריו, באישינו בילדינו ומשפחותינו המורחבות.
אך גם שם חיכה לנו כאב גדול.
דליה לא חדלת לכאוב, אין לך נחמה. עדי המסיימת בכבוד גדול את התואר השני, ואיתמר הקטן קרן אור משמחת. רועי שמצליח ומושיט יד אוהבת כל אלה לא מילאו את החללים הגדולים, לא הגלידו את הפצע שנפער.
קרוב אל הזית, קרוב אל הנחלה המוכרת כל כך. קרוב לאהוביך, ואינך.
                                                                           צביה.

ערב ראש השנה תשע’ב

 לדליה שנה טובה,
 יש לי צורך ורצון להגיד לך יותר משתי מילים. להגיד תודה על אחריותך, פשטות גישתך, קבלת קשיי הטיפול בי, גם בשעות מאוד קשות עבורך: בשעות הפרידה הקשות מיצחקלה, בשעות הכואבות של מחלות אימא והטיפול בה, בשעות של חולשות וכאבים פיזיים שלך עצמך.    הקלות, לכאורה, בה את מבצעת את כל המטלות השונות של הטיפול בי, גורמות לי  להרגשה טובה, אמונה שאולי העול של התפקיד הזה הוא לא יותר מדי מכביד עליך.                                                                                                  
  אני מאחלת לך להתחזק ולהיות בריאה, להיות מודעת למחשבות רבות וטובות עליך,  לאיחולים לימים טובים ויפים  יותר, ועוד ..                                             
  ולאימא הנחמדה , שיקרה נס ותחלים, וכמובן כל טוב אפשרי לבנים, נכד, עדי, עודד, רועי, איתמר אחיות אחים וכל המשפחה! 
שנה טובה ומתוקה!
 עדי , רועי, אימא-סבתא ,אחים, אחיות, חתן, גיסים, אחיות של יצחקלה,ואיתמר איתמר,הנכד המקסים, כל כל המשפחה, אנו משתתפים בצערכם הגדול, ואתם עדי ורועי תשאבו כוח ותתנחמו מהעושר של החיים שהנחילו לכם, כי גדולה וגדולים הם היו!
                                                                                                  שורי

יהי זכרך ברוך

 

 

 

 

 

 

 

יהי זכרו ברוך

backtotop