בן שריג – בית השיטה

חיפוש לפי אירוע:

בן שריג
בן משק

י”ד תשרי תשמ”ג כ”ו אייר תשס”ט

1.10.1982 20.5.2009

בן נולד בערב סוכות, ראשון לאוקטובר 1982, יד’ תשרי תשמ”ג, יום נפילת דודו יוסף תשע שנים קודם.

אבא נחום נהג לכנות את יוסף בנו – ‘בן’. וכך קראו אייל ויהודית לבנם.

בן היה ילד שקט עם חוש צדק מפותח. אייל חשב תמיד שיהיה שופט כשיגדל, כי היה מפריד בפעוטון בין הילדים הניצים. גם בחוש הומור הוא הצטיין מילדות: כך, כשישב על הסיר ועשה צרכיו – שאל את אמו: ‘את שמחה ?’. אמרה לו: ‘כמובן’. ענה לה: ‘כי אבא אוהב שאני עושה בבה רק בפעוטון !’.

כשלמד אייל ב’רופין’ ונעדר הרבה מן הבית, אמר בן, והוא שנתיים ושמונה חודשים, ‘רופין זה הילד של אבא !’.

כשנולד מיתר אמר בן: ‘אני השמש, ואיילת ומיתר הם הנרות’.

יום אחד שב בן מן הגן, אחרי שלמד שם על שייכותו למשפחת שריג, והכריז: ‘גם סבא יהושע הוא יהושע שריג !’.

את עצמאותו החל בגיל 4 בדיוק; אחרי שסירב חודשים רבים, בכל תוקף, לדרישות הוריו להיגמל מן המוצץ ומן הדובי – הוא הופיע ערב אחד מן הגן ודיווח לאמא בשקט: ‘זרקתי את צוצי ודובי לפח האשפה. אין יותר צוצי ודובי !’.

את עצמאותו הוא ביסס באופן סופי באמצעות מעשה גבורה, שאיש לא העז לבצע לפניו, גם לא עד היום: כשהרעים עליו סבא נחום בקולו, השיב לו בן בסנטר מתריס: ‘אתה לא מנהל עלי כאן !’.

בן קלט בקלות ספרים שלמים, שאותם הוא נהג לדקלם על-פה. מילדות היתה בו חכמה רבה. בגיל 4.5 אמר לאמו: ‘כשאהיה אבא ויהיו לי ילדים – אוהב אותם יותר מאת עצמי’.

את כל הדברים הללו, ועוד רבים אחרים, כתבה אמא יהודית במחברת מיוחדת השמורה עימה.

דרכו העצמאית של בן התבטאה גם בבית-הספר, בבחירת הנושאים החביבים עליו: בשיעור אמנות יצר יצירה נהדרת, בשיעורי ספרות והיסטוריה – השקיע.

בשיעורים אחרים השקיע הרבה פחות.

באופן כללי, יש לומר, בן לא אהב את בית הספר, רוחו החופשית לא אהבה כבלים.

בבית-הספר נהג חוק האוסר על הליכה ברגליים יחפות. בן, למותר לספר, נתפס יחף, פעם אחר פעם, ונענש על-כך בריתוק ב’חדר פסק זמן’ (חפ”ז), בו עמדו הילדים ושתקו. בן ומיתר נפגשו שם, אגב, יותר מאשר בבית.

בצבא שירת בן בחיל המודיעין; יחידה קטנה ומסווגת שעד היום איננו יודעים עליה דבר. אבא אייל שאל היום חבר ליחידה, אולי בא העת, בהלוייה, לומר דבר-מה על מה שעשה בן בצבא. ענה החבר; ‘לא היום ולא אף פעם’.

אחרי השירות עבד בן ברפת בבית-השיטה, וכשהרוויח די כסף, לטעמו, הוא פרש כנפיו והחל לנדוד במדינות שסיקרנו אותו מאז ומתמיד. כך נסע להודו לשנה, למרוקו, חצי שנה בארה”ב שבה גם עבד, וחזר לישראל.

בן עבד באילת בבית-מלון, וממנו עבר למועדון צלילה שם, השלים את כיבוש אילת ועלה לכבוש את תל-אביב.

בעיר הגדולה התגורר בן-עם חברו דן פלד, ועבד במסעדות שונות ומשונות. בן היה טבח משובח, אהב מלאכה זו והיה יצירתי בה, וגם זכה להרבה תשבחות על ביצועיו.

יצר השינוי הוליך אותו לעבודה כנהג מוביל של שירותים-ניידים-לאירועים-נוצצים. בתקופה זו אכל במהלך עבודתו מעדנים בלבד, אבל כשהיה בא הביתה ביקש מאמא שתכין לו אוכל פשוט , ביתי, שלה, כי ‘נמאס לו מהגורמה הפלצני’.

יום אחד הוא הרגיש שעליו לנוע הלאה.

בן נסע להודו האהובה עליו, בראשית שנה זו.

הבוקר החזרנו אותו משם.

מלאך בדידות

שיר שבן כתב והקליט בזמן שהותו באיי אנדמן

אגדה

כשאין לי כבר כוח למצוא חברים

פשוט יושב בפוטוסינתזה

אפשר לראות את הים בירח

אבל הוא רחוק, הרוח אחרת

זה לא קל להתחיל באמת

כמו מזמן, את יודעת

אם תתני לי עולם אחר

עכשיו אני קם ובורח מכאן

כי רוב הזמן לא מבין

לא מבין… פשוט לא מבין…

זה מצחיק למהר להספיק

הזמן והגורל לא חשבו על זה קודם

כשיש גשם אז מה הם עושים

עולים לרחוב, מרגישים את זה שמה

כנראה האדם הוא עץ השדה

לא יותר, את יודעת

אם תתני לי עולם אחר

עכשיו אני קם ובורח מכאן

כי רוב הזמן לא מבין, לא מבין….

אבא אל בן

הנה כבר שבעה לספירת הצער, נפשנו כמצערת דמע.

בכיינו כנהרות אשר ראית. עולה או גואה נמדד או נחנק,

נשנק ושוב גואה.

והכאב והמועקה, והחשיכה והכאב.

מוקפים בחברינו אוהביך, מוקפים בחבריך אוהביך, ילדינו

שלנו הם.

עומדים כאן סביבך בחורש האהבה אין קץ.

שוב נפרדים, לא נפרדים לעולם.

ודאי היית אומר משהו חכם על כך, היית אומר לנו.

אמור לנו אמור לנו.

מנשקים, אוהבים, מתגעגעים.

אמא אבא איילת מיתר, וכל אוהביך.

יהי זכרו ברוך