תפריט
שלח לחבר
הדפס דף
04-6536500
נמרוד בר
חבר
1944 15.3.2015 כ”ד אדר תשע”ה
נמרוד נולד בשנת 1944 למרים וישראל ברונשפיגל. “בפלוגת קדמה” שליד נתניה. ישראל, היה אז מזכיר מועצת הפועלים בסדום, ונהג להגיע פעם בשלושה שבועות, אז נפגש עם התינוק הבכור.
“קדמה” תוכננה להוות חזון להתיישבות בגבול הירדני. יהודה אלמוג אביה של אילת אשל, הגיע למקום ודרש ש”קדמה” תיישם את הרעיון.
ביום הכיפורים בשנת 1946, עלו על הקרקע 11 יישובים בצפון הנגב. ביניהם קם היישוב קדמה. ישראל עלה לנקודה עם המייסדים. האימהות והבנים – וביניהם, מרים ונמרוד נשארו בפלוגת קדמה בנתניה. בשנת 1946, נולד בנם השני, דוד.
בשנת 1947 – נקראה מרים לקדמה שעדיין לא הייתה מיושבת להקים את גן הירק. אליה הצטרף גם נמרוד בן ה-4.
בשנת 1949 עברה כל הקבוצה להתיישבות בתל תורמוס, ליד כביש קסטינה קרית גת.
בשנת 1951 – החל נמרוד ללמוד בכתה א’ בבית הספר המקומי. הוא תמיד חיכה בגעגוע לישראל שהיה פעיל בוועדת התרבות של הקיבוץ המאוחד.
עקב משבר פוליטי בשנת 1954, החליט ישראל לעזוב את קדמה ולעבור לבית השיטה יחד עם שני הבנים. נעמי ומרים נשארו שם עוד כחצי שנה.
נמרוד השתלב בכיתה ד’ – כיתת רקפת.
לכשבגר והיה בכיתה יא’ נקרא על ידי גיורא רייכמן, אז מרכז המשק, לטפל בחלקת פקעות הסייפנים. הוא עשה זאת במסירות.
היה נער דעתן ומוכשר.
בשנת 1962, הדריך בקן הנוער העובד בטבעון ושם הכיר את תמר.
בצבא שירת בצנחנים ובסיירת שקד.
לקראת סוף השירות התחתן עם תמר והם עברו להתגורר במולדת. בשנת 1966 נולדה בתם הבכורה ניצן.
בשנת 1968 נולדה בבית השיטה בתם השנייה – דגנית.
במלחמת ששת הימים (1967) – לחם נמרוד בעיר העתיקה בירושלים.
בשנת 1968, בעקבות מבצע כרמה נפגע ומאז לא התאושש.
בתקופות הרגועות בחייו עבד בזיתיה. הוא עבד כנהג בית והיה זכור לטובה על נוסעיו. שנים עבד במוסך וכשראייתו התדרדרה הפסיק לנהוג.
נמרוד ותמר נפרדו בשנת 1970. בשנות ה- 80 הצטרפו אליו בת זוגו יעל גודני עם בנה נועם בבית השיטה וחיו ביחד כעשר שנים.
נמרוד התעניין במוזיקה קלאסית – במיוחד אהב את באך, ונהנה משירי ארץ ישראל.
לאורך השנים שמר על קשר הדוק עם שתי בנותיו והן הרעיפו עליו את דאגתן.
כשהיה עוד כשיר לנהיגה, היה מגיע לעיתים מזומנות לבקר את הנכדים בישוב נילי והקפיד לשמח אותם בהרבה מתנות.
בשנים האחרונות הורע מצב בריאותו עד אשר עבר להתגורר “בבית שלווה” שבטבעון.
ביום שישי בבוקר, לאחר שנפל ונחבט בראשו, הוא סבל מפגיעה מוחית קשה.
ביום שבת נפטר.
יהי זכרו ברוך!
נמרוד
ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה, נמרוד פגש את תמר והתחתן בגיל עשרים, כאשר עוד היה בצבא הסדיר.
את מבדקי הקצונה ומבדקי הטיס עבר בתוצאה הגבוהה ביותר, אבל לא רצה ללכת, לא לקצונה ולא לטיס.
הוא שרת ב”סיירת שקד”, ובמילואים היה בחטיבת הצנחנים.
למלחמת ששת הימים ומבצע כרמה –למוראות המלחמה, היה השפעה גדולה על מה שקרה לו בהמשך.
בהמשך נולדו הבנות ניצן ודגנית והכל נראה בסדר.
ואז, בקיץ של 1968 הכל השתנה. המחלה התפרצה והחיים השתנו לגמרי. הוא בילה חלק גדול מחייו בבתי חולים, והיה לו קשה לנהל אורח חיים רגיל.
בכל פעם שנראה היה שהוא מתאזן, בא התקף של מניה והרס את התקוות.
היו לו תקופות טובות, בהן עבד בזיתיה, במוסך ובתור נהג בית. היה לו חוש טכני יוצא מן הכלל וידיים טובות. כל עבודה שלקח על עצמו ביצע על הצד הטוב ביותר.
קשריו עם בנותיו ונכדיו היו חמים וטובים. חמישה נכדים בארץ ושלושה בארה”ב. נסע לעזור לדגנית בישוב נילי ולא ויתר לנסוע לעזור לניצן בארה”ב.
משנת 2006 מצב בריאותו הידרדר ומאז לא התאושש. בשנה וחצי האחרונות היה מאושפז ב”בית שלווה” בטבעון, שם חי בתנאים אופטימליים וזכה לטיפול מסור.
ביום שישי קרתה התאונה שגרמה למותו.
דגנית וניצן טיפלו בו במסירות בשנים האחרונות כאשר הורע מצבו, ודאגו לכל צרכיו.
גם סבתא מרים למרות גילה המתקדם – 93, נהגה לבקרו בטבעון אחת לשבוע והביאה לו חבילה גדולה מלאת “כל טוב” שהכינה במו ידיה.
נזכור גם את סבא ישראל שעיקרון חייו היה – עזרה לזולת, במיוחד לחלשים וחסרי הישע. הוא טיפל בנמרוד במסירות אין קץ, כל עוד היה יכול.
אני מקווה שנמרוד ימצא את השלווה שכל כך הייתה חסרה לו.
לאבא היה זיכרון פנומינלי. הוא זכר הכל. תאריכים ושמות ומקומות. סיפורים ואנשים. הוא זכר איזו מכונית הייתה לי באיזו שנה ואיזה תקלות היו לה.
הוא אהב סרטים והכיר את כל השחקנים. היינו יכולים להתחיל שיחה על סרט שראה ומי משחק בו ובאילו עוד סרטים הם שיחקו ומי עוד שיחק שם ולכסות ככה חלק נכבד מההיסטוריה של הוליווד.
הוא אהב ספרים של לורנס סנדרס ומירה מגן.
והייתה המחלה.
מגיל צעיר ידענו, דגנית ואני, שלאבא יש מניה דיפרסיה וידענו מה זה אומר. גם כל מי שהכיר אותנו ידע את זה. מעולם לא חשנו צורך להסתיר את זה או להתבייש בזה. למדנו להכיר את השינויים, לזהות אותם מוקדם ולקבל אותם. עזרנו כמה שיכולנו, ובעיקר עשינו הכל כדי שירגיש שמה שלא יהיה הוא תמיד קודם כל אבא שלנו, שאנחנו אוהבות אותו ויודעות שהוא אוהב אותנו.
אבא תמיד קנה לנו ממתקים ומתנות, אבל המתנה הכי גדולה היא שדרכו למדנו כבוד וחמלה לכל אדם באשר הוא.
אבא אהוב שלי!
נולדתי לתוך מציאות סוערת, בימים שעולמך התהפך.
כשהרוחות נרגעו מעט מצאת את עצמך כְּאב לבנות, שהאחריות לגידולן וחינוכן אינה בידיך.
לאורך שנות ילדותי אני זוכרת את ביקוריך אצלנו, בעיקר בחיוך. היית אבא לא שגרתי, שלא מתיימר לחנך או לבקר, עושה כל שביכולתו לשמח ולפנק ולא מאד מתרגש מכללים.
ככל שהתבגרתי והבנתי יותר מה עובר עליך השפיעה ההתמודדות שלך ואתך על כל תפיסת עולמי.
כבוגרת, היה לי לא קל לעכל את העובדה שישנם מצבים בהם אני צריכה להיות המבוגר האחראי בינינו. שנים נאחזתי ברצון להישאר רק הילדה שלך.
לפני 17 שנה ושבועיים הפכתי לאימא, בדיוק ביום הולדתך ואתה היית מאושר. נקשרת לילדי ואהבת אותם והם החזירו לך המון אהבה.
ככל שהפכת פחות עצמאי כך נשאבתי בדאגה לך ולטיפול בך שהפכו כל כך מרכזיים בחיי. אני מקווה שהצלחתי להקל ולסייע לך אפילו במעט.
בשנה וחצי האחרונות נפרדת מביתך בקיבוץ ועברת לבית שלווה. אין לי מילים להודות לאסתי ולצוות המסור, שלא חסכו מאמץ בניסיון לאפשר לך לחיות בעצמאות ובכבוד. אני יודעת שביקורינו אצלך היו נקודת אור בחייך ומִלאו אותך בגאווה.
קשה לי עם זה שעזבת אותנו בפתאומיות גמורה. לא התכוננו ולא נפרדנו. לא יודעת איך ממלאים את הבור הזה שנפער.
אני מתנחמת במחשבה שתמה מכסת הסבל שלך.
ניתי שלך.
דגנית ישראלי
לנמרוד – על קברך
נמרוד יקר, אבא של ניצן ודגנית – בנותינו המשותפות.
אני רוצה להודות לך תודה גדולה ולהביע הערכה רבה מעומק ליבי.
לפני שנים רבות הצטרפתי לאחר היסוסים רבים להיות למשפחה עם תמר, ניצן ודגנית.
הבנות הצעירות היו נפלאות, אך חששתי מהמעמסה הרגשית של “לתפוס את מקומך.” חששותי התבדו במהרה – בזכות אופייך הטוב, הנדיב והאצילי! עם כל הכאב שלך במחלתך ובפרידה – מעולם לא הכבדת על הבנות ועלי – לא בטינה, לא בכעס, גם לא כעס כבוש. הנך טוב לב ולא נטרת ולא האשמת. אפשרת לכולנו, לבנות ולנו, וגם לעצמך – מערכת יחסים רגישה, אוהבת ומתחשבת. אפשרת לבנות להמשיך את חייהן במשפחתנו, תוך שהן שומרות לך אמונים, אוהבות אותך ודואגות לך ככל יכולתן. ואתה בן בית רצוי בביתנו.
ואין זה כלל וכלל מובן מאליו. ישנם דגמים רבים אחרים של יחסי משפחה לאחר פרידה, ולך היה הקושי המיוחד עקב מחלתך, וחייך היו בחלקם קשים ועצובים. אך טוב ליבך, הנדיבות לזולת והאצילות – הקלו על כולנו, ואני מקווה שגם עליך, ככל שהיה ניתן.
כשניצן ודגנית היו צעירות, ובמהלך התבגרותן – השתדלנו, תמר ואני, ככל יכולתנו לעזור להן לקבל את מחלתך כדבר שאינו תלוי בך, ולשמור על מקומך ודמותך כאבא שלהן, ואכן, ככל שהתבגרו – הוכיחו הבנות שהן מסורות, אוהבות ודואגות מאין כמוהן. והיה ברור להן שהן הדואגות הראשיות לשלומך ורווחתך.
אתה אפשרת את זה, בגישתך האנושית וחסרת המדנים, אפשרת להן לפתח את חייהן בבריאות ובמיטב כשרונותיהן – וגם לדאוג לך במסירות אין קץ.
הגעת לקץ המסע והסבל, לאחר שזכית בשנה וחצי האחרונות לשהות בבית “שלווה” עם דאגתה המסורה והמדהימה של אסתי והצוות שלה, ברמת אחריות ומסירות שאין להן אח ודוגמה. בביקורינו אצלך נוכחנו בכך במו עינינו.
נמרוד. נוח בשלום, וזכרך האהוב עמוק בלב בנותיך, שמונה נכדיך האוהבים ובליבנו.
אילן בֵּר
הספד לנמרוד מבן כיתתך – “רקפת”
חברי קבוצת רקפת מרכינים ראשיהם כמו רקפות בעת פריחתן, כאילו לומר נצניע לכת ונזכור שיש גם ימי סגריר.
חברים מקבוצת רקפת ביקשו שאעלה דברים לזכרו של נמרוד.
מעולם לא ספדתי לחבר וקשה לי הדבר, אך אנסה להעלות מספר קווים בודדים לדמותו של נמרוד.
נמרוד הגיע אלינו מ”קדמה” בכיתה ד’, ילד ג’ינג’י, מהר השתלב בחברתנו והתבלט בזיכרונו ובהישגיו בלימודים. אך גם במרדנותו הבלתי מתפשרת כלפי המחנכים שגרמה לא אחת להוצאתו מהכיתה. הייתה בו מין הרפתקנות של בדיקת הגבולות, עד היכן ניתן להגיע ובתוך אלה גם מעשי קונדס כמו סחיבת טרקטורים ומכוניות.
בעבודה התבלט בחריצותו. תחילה בזמן עבודת הילדים בדילול ועישוב ובהמשך בעבודתו בגן הירק. כשגדלנו, בחן גיורא רייכמן אפשרות של גידול מסחרי של סייפנים לפקעות. הכיתה בהנהגתו של נמרוד, שהיה בן לעובדי גן הירק, אימצה את הפרויקט בו השקענו את כל מרצנו (כמובן על חשבון הלימודים). הרומן בין “הרקפת” לסייפן הועלתה על הכתב:
“זה התחיל בליל ירח, כוכבים זרחו בגן,
עת החליטה הרקפת לאמץ את הסייפן.
אותו גידלה תחת ידיה, הוא פרח, היה לאיש.
את אהבתו אליה אז החל הוא להמחיש.”
בערבי הווי ובטיולים אהב נמרוד לשיר וסחף את הכיתה יחד אתנו לשירי הלהקות הצבאיות ושירי ארץ ישראל. תכונה זו של חברותא אפיינה אותו כמוביל חברתי בכיתה ואדם שאפשר לסמוך על יושרו ופירגונו לחברים, כולל לקיחת אחריות על תעלולי אחרים.
לאחר שהשתחררנו מהצבא, נמרוד חלה, הקשר אתו נעשה קשה יותר ולעיתים בלתי אפשרי. אני אישית ניסית להתקשר אליו ולצרפו למפגשי הקבוצה, אך הדבר לא צלח.
נמרוד. בשם כל קבוצת רקפת, נזכור אותך כולנו כפי שהיית בצעירותך.
אפרים דובזינסקי
יהי זכרו ברוך
