משה גברי גבריאל
חבר

 

 15.2.1928                         10.7.2016

 

גברי הבן הבכור למשפחת גבריאל, נולד בשנת 1928 בעיר קרמנשאה שבפרס, עיר בה חיו יחדיו- מוסלמים, סונים, שיעים וקהילה יהודית גדולה. המשפחה מסורתית, מדי יום הולכים לבית-הכנסת, עולים לקברה של אסתר המלכה בפורים ושומרים מצוות…

מלחמת העולם השנייה קורעת את השלווה והאחווה ומתחילה תקופה חדשה בה, כמו שגברי מספר לנכדו חגי- “כל ילד יהודי הלך עם אבנים או אגרופן בכיסו שמא יותקף בדרכו.”

כשהאיומים מתגברים בעקבות מלחמת השחרור מצטרף גברי בן ה-18 לנוער הציוני ובהסכמת משפחתו לוקח איתו את שני אחיו, בני ויוסי,  בני שמונה ותשע- הם נפרדים מהוריהם ושתי אחיותיהם וטסים לארץ.

“כשראיתי מלמעלה מגרש כדורסל ושחקנים בכיתי מהתרגשות, נשקתי לאדמה עם ירידתי מהמטוס.” זה היה ממש לפני חג העצמאות.

הם נשלחים לשער העלייה ובחג העצמאות ברח גברי  עם חבריו לעיר חיפה. “הייתה לנו אכזבה איומה למראה הנערות החשופות, אנחנו לבושים בטלית קטן וכיפות על ראשנו, ראינו כל מיני יהודים עם כיפות ובלי כיפות ולא הבנו מה שראינו. ראינו את המצעד שהרשים אותנו והבנו שכאן אין ממה לפחד. ”

כעבור זמן נשלח גברי לחברת נוער באשדות יעקב. “נהנינו”, סיפר,  “עבודה קשה במספוא משחקי כדור-עף, חתיכות בלונדיניות במכנסיים קצרים… אולם מאבקי הפילוג שהיו בעיצומם קרעו את החברה.”

גברי התגייס לצבא ב- 1952 והוצב בגדוד 13 בגולני. היה רס”ר מוערך שכונה- “ייקה פרסי”!  בתקופה זו הכיר את נורית מיינרט ולדבריו “התקבל בסבר פנים יפות במשפחה ובמיוחד אצל סבתא דקלה שטיפלה בו כבילד קטן.”

התקבל לחברות בבית השיטה ב- 1955 וביחד עם נורית הקימו משפחה יפה-

הבנות איילת ומירב, והבנים ערן ונבו.

איש שאיכפת לו היה גברי, איכפת על החצר והסביבה והנוי והגינה והניקיון, והרבה  לכאוב את החידלון וההזנחה…  כך נהיה במהרה חצרן הקיבוץ, וביומנים ניתן לשמוע את קולו שב ומתחנן, לנקש עשבים בגינה, להשליך את האשפה הישר לפח…

ובעצמו מקים גברי גינה יפיפייה, שהופכת להיות כל עולמו, בבת עינו, גינה שנותנת לו, לדבריו, “נשימה ארוכה, יופי בריאות וסיפוק.”

וכך כל מה שעשה עשה בכל מאודו- היה חבר בוועדת הספורט, כוורן = דבוראי חסין לעקיצות הדבורים, מציב כוורות ברחבי העמק, רודה דבש עם יוליוס, צבי ויוסוף, ממשיך עד השנים האחרונות  בחלוקת דבש  בראש-השנה בצנצנת צלולה המופקת מפרחי העונה.

בשנת 1975 התחיל לעבוד לצידו של יגאל רימון ז”ל, כחצרן בתי הילדים, לאחר שיגאל נפטר המשיך עם משה זיידל, בו טיפל גברי כבן את אביו, וכשנותר לבד  המשיך בכל מאודו את עבודתו עד לפני שנתיים- מתקן צעצועים, רהיטים, מתקנים, מקים סוכות, כואב את הרכוש שנשבר וקושר קשרים אוהבים עם ילדי הפעוטונים והגנים.

“אני אוהב אותם והם מרגישים זאת, אני רוקד ושר איתם כשרוחי טובה עלי, כולם צוהלים לקראתי ויש פעוטים הבוכים בלכתי”… כך סיפר בסיפוק רב. 

איש אוהב חיים היה גברי, במסיבות הצעירים שימש כשר המשקים, רוקד ושר בשמחה וחושניות , באהבת החברות והרעות .

אדם ישר דרך היה, דורש מעצמו ודורש מאחרים. פעמים פגשת איש רוגז וכועס, ופעמים חוגג וצוהל, לפעמים קפדן ולפעמים רחמן. בלב רחב פותח שולחן, מביא שי בכל חג וחג, שומר בנאמנות קשרים עם חבריו ושותף פעיל וקבוע מדי שבוע בפרלמנט.

בגיוסים ובטיולים לא הרגשת ולא ידעת למוד את גילו. לא פעם פגשתיו בצהרי היום החם כפוף בגינתו, ואני שואלת-  גברי, למה עכשיו יש גם מחר? והוא מחייך ועונה אני אוהב את זה, אוהב להזיע אוהב ללטף את הפרחים, תראי את הציניות שנבטו את פריחת הקקטוסים והפוטוסים המשתרעים על מלוא רוחב הגינה, איך הם מרגישים כאן טוב… 

ומאחורי כל אלה מסתתרת אהבתו הגדולה למשפחה הרחבה, אותה טיפח באהבה.

מותו הפתאומי של נבו, לפני 21 שנה, קרע את ליבו. “נבו מילא את כל עולמי,” כתב, “בן אהוב, חבר שכייף לבלות איתו, אוזן קשבת וידיד שמעודד ומבין. כשהיה לי קשה היה מניח יד מלטף ואומר- אבא העולם לא נחרב, יהיה בסדר נבלה ביחד ונעשה עוד חיים משוגעים”…

בוקר בוקר השכים לרפד את קברו בפרחים שומר בתוך תוכו את גחלי געגועיו. ואליו הוא מצטרף עכשיו. 

את כאבו שמר בליבו ובצאתו בחר גברי בחיים- בחר באהבה על סופית ובנתינה לילדיו ותשעת נכדותיו ונכדיו. הכיר לעומק כל אחת ואחד על אהבותיו, מאכליו, רגשותיו, וחיבק ועטף ונתן ונתן במלוא ליבו הרחב, והם השיבו לו באהבה, בחיבוק ובליטוף.

בחודש האחרון כמו מיצה גברי את משאלותיו האחרונות- נסע עם ערן לטיול נכסף- לספרד, חגג עם כל המשפחה שישים לאיילת האהובה,  השתתף במסיבת יומולדת משפחתית לנורית,  כמו הרגיש שיומו קרב.

וכמו לא רצה להפריע, בא מותו במפתיע. שישבת בבית חולים, כל בני משפחתו לצידו , מחבקים, נפרדים ועל המשמרת הלילית נשארת איילת, מסדרת את המסכה עוד קצת אוויר לנשימה הוא מבקש ללחוש דבר מה באוזנה, היא רכונה קשובה,  שפתיו נעות אך קולו לא נשמע. היא יודעת שקרבה שעת פרידה, עוד פרידה והן רק לפני כשנה נפרדה מאישה – איתי, העוגן החזק, היציב והשמח של המשפחה…

ועתה באה שעתו של האב.

אנחנו נפרדים ממך היום, גברי, חבר ושכן יקר וקרוב, אוהבים ומודים לך על כל שנתת לנו לאורך הימים. מחבקים את ילדיך ומשפחתך היפה והרחבה,  ומבקשים לשמר את גינת החברות והרעות שכה טיפחת. 

יהי זכרך ברוך ושמור עימנו.    

        אבא’לה אבא’לה

פירנאים רצית פירינאים קיבלת. זמן רב תכננת את הטיול הזה ואני דחיתי אותך כל הזמן כדי שתתחזק ואתה לא וויתרת עקשן כמו שרק אתה יודע להיות.

תודה לך על המתנה האחרונה והנפלאה שנתת לי. זכיתי וזכית, איזה שבוע בלתי נתפס בילינו יחד רק אתה ואני לבד בג’יפ צוחקים ונהנים מהחיים, ראיתי בעיניך את הברק והרצון להמשיך לחיות, ולדלות עוד פיסת נוף חברה והנאה, רק לא תיארתי לעצמי שזו תהיה הפעם האחרונה. 

מאחל לכל אחד ואחת אבא כמוך, סבא כמוך, נמצא שם תמיד כשצריך בכל שניה בכל דקה שעה שבוע ושנה. 

תמיד עם היד על הדופק חושב רק עלינו ופחות מדי על עצמך.תדע אבא’לה שהבנות חן שני ועדי חולות עליך, ואני יודע וגם הן יודעות שבלעדיהן חייך לא היו אותו דבר, תמיד הזכרת להן כמה חשוב לך שהן חיות בקרבתך. 

אתה משאיר אותנו כאן עם בור ענק שלעולם לא יהיה לו תחליף, אבל עם זיכרונות יפים אין סוף. 

אין נחמה, אבל לפחות הגשמת את חלומך שכל כך חיכית לו – טיול איתי אחד על אחד. 

איזו פרידה סידרת לי יא פרסי נקניק…

אוהב וכבר מתגעגע

ערן.  

אבא 

 

לסבוש

אין לי מילים לתאר את העצב של כולנו ואיך כולנו כל הזמן חושבים עליך וכבר מתגעגעים.

אני אוהבת אותך עד השמים ויותר אף פעם לא אשכח אותך ואני שמחה שזכיתי לסבא כזה- סבא שתמיד עוזר שצריך, מחבק, אוהב ותמיד צוחק ומחייך.

תודה על שניה, דקה, שעה, שנה ובקיצור על כל רגע של אהבה אין סופית.

אני כל-כך מתגעגעת לקול שלך, לחיבוק שלך, ולאהבה שלך.

בכל ארוחות שישי תמיד עשית אווירה טובה ותמיד עשית צחוקים וגרמת לחיוכים

אוהבת הכי שבעולם- עדי.    

סבא גברי

סבא שלי, סבושקה הגב הגבר, אבא לכל דבר והחבר הכי טוב שלי.

הבנאדם הכי חזק פיזית ומנטלית שאני מכירה.

אמרת לי לא לבכות ולא להיות עצובה אפילו לשנייה ביום שתלך לעולמך, אמרת שצריך תמיד להסתכל על הדברים הטובים שהיו ויהיו ולא להתמקד באבל, כי בסופו של דבר זה חלק מהחיים.

לא ידעתי שזה יגיע כל-כך מהר, היינו בטוחים בוודאות שתגיע לגיל 100 כי אתה שור אדם וכל יכול.

סבא היה בינינו קשר כל-כך מיוחד, הרבה מעבר לסבא ונכדה. ליווית אותי בכל פרק בחיים שלי כמו הורה לכל דבר. אני לא זוכרת שום תקופה שלא היית נוכח בה. דיברנו בטלפון לפחות פעמיים ביום, כל יום שלישי חיכתה לי, לשני ולעדי ארוחת צהרים חמה אצלך בבית וכמובן ארוחות שישי שתמיד נגמרו בצחוקים עד כדי דמעות. כל כך דאגת לנו, לגבי הכל, לא הפסקת לדבר עלינו כמושא הגאווה שלך.

אתה לימדת אותי ראיית מבט שונה על החיים, אני זוכרת את השיחות האינסופיות שלנו ביחד, כשברחתי אליך הביתה כשהייתי צריכה מקום מפלט. תמיד ידעת איך להרגיע אותי ולהגיד את המילים הנכונות. הסברת לי כמה צריך להתעסק רק בדברים החיוביים ועל הערך של המשפחה, שהיה ערך עליון עבורך ותמיד בראש סדר העדיפויות שלך.

היינו מדברים על הכל, הייתי פתוחה איתך לחלוטין וגם אתה איתי וזה היה כל-כך טבעי וכייף. אמרת לי שהחיים הם סיבה גדולה בשביל לחגוג כל יום, היית צעיר בנפשך עד היום האחרון.

עצוב לי בשביל עדי שלא הספיקה לחוות עד הסוף את הטוב הזה שנקרא “סבא גברי”.

אתה תהיה תמיד הגאווה הכי גדולה שלי, איש טוב בעל לב זהב- תמיד מוכן לעזור, אין אחד שלא אהב אותך.

איש עם עקרונות שעמד על שלו וכל כך עקשן. בזכות העקשנות שלך הספקת להגשים את מה שחלמת עליו כבר הרבה זמן וטסת לפני חודש וחצי עם אבא לטיול לפירינאים. חזרת קורן ומאושר והחיוך לא ירד לך מהפנים.

בעוד כמה ימים גם אני אהיה שם ונסגור מעגל, מעגל של התקופה הכי יפה שהייתה לי בחיים והכל לגמרי בזכותך.

תודה רבה על כל רגע קטן שיצא לי להיות איתך ולחוות איתך ולצחוק איתך, זאת הייתה זכות גדולה להיות חלק מחייך.

וסליחה שלא הייתי איתך יותר ולא הספקנו לעשות את הדברים שתכננו ביחד.

כייף  לדעת שאתה עכשיו בטח שמח, סופסוף נפגש עם נבו שכל-כך התגעגעת אליו.

יש לך חלק כל-כך עצום בלב שלי ואני יודעת שתשמור עלי תמיד.

אני אוהבת אותך וכבר מתגעגעת.

           שלך חנצ’ו.

יהי זכרו ברוך