גרנו בעיירה פטרואביץ’ ליד העיר סטורגנף בבוקובינה בגבול רומניה אוסטריה. האזור שלנו לפני מלחמת העולם הראשונה היה שייך לאוסטריה. לאחר המלחמה היה שייך לרומניה.

 

בעיירה שלנו חיו כחמישים משפחות יהודיות אנחנו היינו משפחה גדולה, היינו שבעה ילדים, שני אחים וחמש אחיות. הורי היו דתיים. בבית דיברנו אידיש וגם גרמנית. בבית-הספר למדנו רומנית ובאופן פרטי למדנו גרמנית.

אף פעם לא היינו עשירים אבל היה לנו הכל, היינו מסודרים. הייתה לנו מכולת שחיינו ממנה, היתה לנו חצר גדולה עם גדר יפה, גינת ירקות ועצי פרי. היו לנו שתי פרות ברפת שסיפקו לנו חלב.

במכולת שלנו קנו גם גויים וגם יהודים. בסתיו אבא היה קונה מהגויים תבואה ושעועית והיה מביא את הסחורה בעגלות וסוסים למחסן בעיר שהיה שייך לדוד שלנו, בעל אחותו. במחסן היו אנשים שמיינו את השעועית ושלחו אותה לגרמניה לחו”ל, ככה חיינו, אנטישמיות תמיד הייתה אך אנחנו לא הרגשנו אותה. היחסים שלנו עם הגויים היו טובים. לפני המלחמה היטלר התחזק, (עדיין לא היה בשלטון), בגרמניה, התחילה להתגבר האנטישמיות וגם בסביבתנו. גויים פתחו צרכניה ברחוב מולנו וזה גרם לכך שנשארנו בלי פרנסה, התקיימנו מגינת הירק, עצי הפרי והפרות.

 

זאב אחי היה בן שמונה עשרה. היה נהוג שהנערים בני השמונה עשרה לפני הגיוס לצבא יתאספו פעם בשבוע מכל הכפרים מסביב להתאמן ביחד. זאב היה היהודי היחידי בניהם, הנערים מכפרנו הכירו אותו, אך היו אחרים שקראו לו ג’ידן  והוא סבל מזה. אבא שלי שלח את זאב לבן דוד שחי בעיר קומפוילוויק זאב לא היה צריך ללכת לאימונים. הוא התחיל ללכת לתנועה “העובד הציוני” ואף החליט שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל.

בן הדוד העריך את היכולת של זאב ונהג לשלוח אותו לקניות בבית-החרושת. בעל בית החרושת תמיד ניסה לשכנע את זאב שיבוא לעבוד אצלו וירכוש אצלו מקצוע. זאב לא השתכנע ואף עזב את העבודה בחנות והלך להכשרה. עד שאחי התחיל לדבר על עליה לא”י ונרשם להכשרה, לא דיברו בביתנו על הציונות מפני שההורים היו דתיים. היהודים בכפר לא הבינו איך זאב עוזב את העבודה ואת האפשרות להתקדם והולך להכשרה. למרות שהם ראו שיש אנטישמיות הם לא חשבו על העתיד ועל כך שצריך ללכת.

 

להורי היה קשה עם ההחלטה של זאב לעלות לארץ ישראל אך הם קבלו את זה והבינו שזה עדיף על שרות של שלוש שנים בצבא. בעקבות זאת הלכתי גם אני להכשרה. אחרי שזאב נרשם ל”עובד הציוני” התחילו לבוא לביתנו שליחים מהתנועה, מצ’רנוביץ‘. נוצר בביתנו כעין חוג של התנועה, השליחים סיפרו לנו על א”י ועל הקיבוצים, שלחו לנו ספרים ונתנו לנו הרצאות. ההורים לא התעניינו בפעילות הזאת אך גם לא התנגדו לה. הייתי כבת עשרים כשיצאתי להכשרה, זה גרם לקושי במשפחה כי לא עזרתי בפרנסה בבית, אך ההורים הבינו את רצוני ללכת להכשרה. הייתי בהכשרה שנה, בינתיים זאב קיבל סרקטיפיקט לעלות לא”י, היה לו מזל והוא הצליח לעלות לארץ ברגע האחרון לפני שגייסו אותו לצבא. כשהוא יצא צילה הייתה בת שלוש זה היה בשנת 1937-1938.

 

כשהתחילה המלחמה במקרה לא הייתי בבית, הייתי בצ’רנוביץ’ בכינוס של ה”עובד הצעיר”. התאכסנתי אצל דודתי רבקה, לא יכולתי לחזור הביתה מפני ששדה התעופה בצ’רנוביץ’ הופצץ ושרות הרכבות נפסק. הכפר שלנו וכל סביבות צ’רנוביץ’ היו הקורבן הראשון של המלחמה מפני הקרבה לגבול. לכפר נכנסו גרמנים וגם רומנים. נודע לי שאספו את משפחתי ואת כל היהודים באזור לחצר גדולה בכפר שלהם, שם הם חיו כשלושה שבועות בכעין גיטו. הם ישנו בחצר בחוץ. לקחו את אבא כל הזמן לחקירות, חשדו בו שהוא מסתיר בחנות כסף ואולי גם דברים אחרים. בחקירות עינו אותו הוא חזר כל פעם הביתה מאוד מדוכא. כשמשפחתי הייתה בחצר, קראו להם הגויים פעם אחת שיראו איך הם חיים בבית שלנו, רצו להתגרות במשפחה, אחרי שלושה שבועות שלחו את כל היהודים ומשפחתי ביניהם ברגל, לכיוון צ’רנוביץ’. את החבילות שלהם השאירו בדרך בזו אחר זו. במפגרים הגרמנים ירו.

 

יום אחד בבוקר סיפרו לי שראו את ההורים שלי עומדים ברחוב כלשהו בצ’רנוביץ’, הם הגיעו לשם עם כל המשלוח, אני רצתי לשם עם בן דודי ובאמת ראיתי אותם. היו שומרים. אמרתי שאני מצ’רנוביץ’. בקושי נתנו לי לגשת אליהם. קצת דיברתי איתם, אמא אמרה שיעזור להם אלוהים שיצאו מהגיהינום הזה. פתאום החלטתי בלי לחשוב על כך קודם שאקח איתי את צילה שהייתה רק בת חמש, לקחתי אותה ביד והלכתי מהר, פחדתי שירו עלינו. שושנה כנראה ראתה שהלכנו ורצה אחרינו. בעצמה החליטה. הגענו לאיזה חדר ושם השארתי אותן עם בן דודי. חזרתי מהר. קיוויתי שאצליח להציל עוד מישהו מהמשפחה. כשחזרתי כבר לא היה אף אחד. הגרמנים לקחו אותם. עם ההורים נשארו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. בסוף המלחמה פגשתי במוגילמכרים והם סיפרו לי על הסוף של משפחתי. הם סיפרו שירו בהורים באיזה יער. אחי ניסה לברוח לאוקראינה הוא ניסה לחצות את הנהר בשחייה אך הגרמנים ירו בו והוא טבע. הוא היה בן 16. אחיותי מתו ברעב במחנה, אחת הייתה בת 14 והשנייה בת 18.

 

אני נשארתי עם שתי אחיותי הקטנות צילה ושושנה. הייתי בת עשרים צעירה, היה לי כוח והמזל שלי. נשארנו אצל דודתי בגטו בצ’רנוביץ’. אחרי שלושה חודשים שלחו אותנו ברכבת עם עוד אלפי יהודים לטרנסנסטריה. בדרך עברנו את גבול אוקראינה. הביאו אותו לעיר מוגילב שהייתה עזובה. העיר הפכה להיות מחנה לכל הפליטים. לא היה לנו כלום. לא כסף, לא בגדים. גם לדודתנו לא היה כלום והיא לא יכלה לעזור לנו. גרנו שם באיזה צריף. בצריף היה גם אופה עם משפחתו, גם הוא הגיע מצ’רנוביץ’. הוא התחיל לקנות קמח ולאפות לחם כדי להתקיים. אני הייתי עוזרת לו, מכרתי את הלחם שהוא אפה בעיר וכתרומה הוא נתן לי חצי ככר לחם ומזה שלושתנו התקיימנו. תקופה זו לא ארכה זמן רב.

 

כל הזמן הגיעו למוגילב עוד יהודים והשלטונות רצו לשלוח את היהודים הלאה. בדרך היה צריך לטפס על הר גבוה ואני חששתי שאחיותי לא יוכלו לעמוד בדרך. למי שהיה רישיון יכול היה להישאר במוגילב. רישיון עלה הרבה כסף ולנו לא היה. התחלתי לחשוב על התאבדות, חשבתי לגשת לנהר להטביע את צילה ושושנה ואח”כ לקפוץ בעצמי ולמות.

יום אחד פגשתי בעיר בן דוד של אבא שלי, הוא הגיע עם משפחתו כפליטים לעיר מורפה שלושה חודשים אחרינו. לפני המלחמה הוא היה עשיר והצליח להעביר קצת רכוש והוא היה עסקן וכנראה לרגל הפעילות הציבורית שלו הגיע למוגילב. הבנתי שיש לו מכרים בעיר וביקשתי ממנו לעזור לי למצוא עבודה. הוא רצה לתת לי כסף ואני העדפתי עבודה כדי שיהיה לי ממה להתקיים.  עבודה בשבילי הוא לא מצא וביקש שאחזור למחרת. כשבאתי למחרת הוא אמר לי שהחליט לקחת את שלושתינו למורפה וביקש שאביא אליו את אחיותי. אח”כ עלינו על משאית ונסענו למורפה שם היו עוד קרובי משפחה שלנו. בן הדוד מצד אבא גר במורפה בחדר קטן ולא יכול היה להחזיק אותנו אצלו. הוא סידר את שלושתנו בחדר קטנטן בבית שהיו בו כמה חדרים קטנים שבהם גרו משפחות אחדות. בחדר שאנחנו גרנו גרו עוד שלושה אנשים. היה שם חלון קטן שאי אפשר היה לפתוח אותו. בתחילה ישנו על הרצפה אחרי איזה זמן המשפחה שגרה איתנו עזבה ואז ישנו על דלת שהייתה מונחת שם. היינו צריכות לאכול משהו בכדי להתקיים לכן הלכתי לעבוד, עבדתי אצל יהודים שלפני המלחמה היו מאוד עשירים והצליחו להגיע למורפה עם קצת רכוש. עשיתי כל עבודה שהיה צריך. במקומות שעבדתי אכלתי ארוחת בוקר וצהרים, את ארוחת הערב נתנו לי לקחת הביתה והייתי מביאה אותה לבנות. לפעמים קיבלתי קצת מלח. הבאתי אותו לאישה מבוגרת שגרה לידינו והיא שמרה קצת על הבנות כשאני הייתי בעבודה.

הייתי הולכת עם חברה לשדות של תפוחי אדמה אחרי שכבר אספו אותם. היינו אוספות את הענפים הירוקים ומיבשות אותם כדי להדליק מהם אש לבישול. פעם כשחזרנו משדה של תפוחי אדמה, ראינו חיילים גרמניים. הם הלכו ושרו, כנראה הלכו למלחמה. מאוד פחדנו. חברתי אמרה שהם תיכף ירו בנו, שאנחנו אבודות. חשבתי על אחיותי הקטנות, מה יהיה איתן אם אמות. הגרמנים חשבו כנראה שאנחנו אוקראינות ולא שמו לב אלינו. פעם תפסו אותי הרומנים ברחוב. (אולי היו אלה האוקראינים) רצו שאלך לעבוד בשדה של טבק. זה היה נורא, הילדות נשארו לבד ולא היה מי שידאג להן, לא יכולתי להישאר שם. אחרי כמה ימים ברחתי בלילה עם בחורה אחת וחזרתי לצילה ושושנה. מצאתי אותן חולות, הן חשבו שימותו. פעם גם אני חליתי מאוד קשה. הבנות והשכנים חשבו שאמות. כשהתחלתי להחלים השכנים בכו מרוב התרגשות. כל בוקר ראינו ברחוב אנשים חדשים מתים.

 

היו כל מיני תקופות. משפחה שעבדתי אצלה נהגה לתת לי את המוץ שנשאר מניפוי הקמח. הציעו לי לקחת את המוץ לשוק כדי לקבל בתמורתו משהו. אך אני לקחתי את המוץ הביתה. הייתי מערבבת אותו עם המים ועושה ממנו לביבות על תנור פח חלוד. קניתי כוס שעועית ובישלתי אותה עם הרבה מים. זה היה בימים היותר טובים שלנו. בתקופה אחרת עבדתי אצל אישה שנהגה לתת לי כל  יום שישי שלוש פרוסות לחם כדי שיהיה לנו לשבת, אבל הבנות היו גומרות את הלחם מיד. פעם אחת חברה שלי שגרה בשכנות עם הוריה, אביה היה מאוד דתי, ביקשה ממני שאתן לה שתי פרוסות לחם מהשלוש מפני שאבא שלה רוצה לעשות קידוש לשבת. נתתי לה את שתי פרוסות הלחם. לאחר שאביה גמר לעשות את הקידוש החזירה לי את שתי פרוסות הלחם. לא אשכח את המעשה הזה אף פעם.  עם חברה זו עבדתי בסלילת כביש שהאוקראינים סללו. בבוקר נתנו לנו תה ופרוסת לחם ובצהרים קצת מרק, לשם הבאתי לאחר זמן מה את הילדות ונתנו גם להם קצת אוכל. זה ארך כמה שבועות.

 

הקיץ היה קצר באזור זה והחורף ארוך ומאוד קר. לבנות לא היו נעליים לכן לא יצאו מהחדרון שגרנו בו, גם לא היה להם כוח ללכת. רוב הזמן עמדו במצב של חולשה ליד הדלת. הקור היה נורא. האוכל לא מתאים, ללא וויטמינים. התנאים היו של לכלוך, הבנות היו  הרבה חולות. רוב היהודים הפליטים שהגיעו לאזור זה מתו בגלל התנאים הקשים. נשארו יתומים שקיבצו נדבות של פת לחם ולא היה מי שידאג להם.

 

לפעמים אני שואלת את עצמי מאיפה היה לי כוח להמשיך. עבדתי מאוד קשה. משש בבוקר ועד מאוחר בערב. בבית אחד שעבדתי לא היו מים ולכן הייתי צריכה להביא מים בדלי מהנהר, שהיה במרחק גדול משם. אח”כ כיבסתי עם המים עד שהכביסה התייבשה, סידרתי את הבית, אח”כ עמדתי לגהץ את הכביסה עם מגהץ פחמים. בעצמי הייתי חלשה מחוסר תנאים ותזונה והתעלפתי. היהודים שעבדתי אצלם מאוד נבהלו ולא רצו שאמשיך לעבוד אצלם. אחרי כמה זמן לקחו אותי שוב לעבודה מפני שעבדתי טוב ואז שוב התעלפתי אצלם. אני ממש לא יודעת מאין היה לי הכוח להמשיך. לפעמים עוד אכלתי בשר במקום שעבדתי בו, אבל הבנות בכלל לא אכלו בשר. חיינו כך שנתיים וחצי.

 

רציתי לכתוב על מה שקורה לנו. לתעד את הדברים, אבל לא היה לי אפילו חתיכת נייר או עיפרון. האזור הזה היה מאוד פרימיטיבי, בבתים לא היו שירותים, אפילו נייר כדי לכתוב משהו אי אפשר היה להשיג.

 כל הזמן חשבנו על זאב שנמצא בארץ, תקוותנו הייתה שנגיע אליו לארץ ישראל. דיברתי עם האחיות על זאב. אמרתי להן שאם מי מאיתנו תישאר בחיים תזכור שזאב חי בא”י והיא תגיע אליו. בסוף המלחמה באו שליחים מרומניה ולקחו את כל הילדים עד גיל 15. צילה ושושנה היו בקבוצה זו. אני נסעתי עם אחיותי עד הרכבת, כשקראו לצילה היא הלכה ומייד חזרה אלי, לא רצתה להיפרד ממני, היא מצאה בי תחליף לאימא. זה שהייתה קטנה ולא הבינה בדיוק מה קרה לה, עזר לה לעבור את התקופה הקשה. על שושנה הניתוק מההורים והתנאים הקשים השפיעו קשה והשאירו את חותמם עד היום.

 

נשארתי לבד. התחלתי ללכת למוגילוב עם המשפחה שלהם נתתי לחם לקידוש. הדרך ארכה כיומיים. במוגילוב הלכנו לתחת הרכבת. היו שם רוסים והיה כבר יותר חופש. הייתה בתחנה רכבת שעמדה לנסוע לבסרביה מקום הולדתנו. חברתי ביקשה מחייל רוסי שייתן לנו לעלות לרכבת, במקרה הוא היה יהודי. הוא הכיר בנו שאנו יהודים והכניס אותנו בעמידה לקרון. מבסרביה הלכנו ברגל לאט לאט לצ’רנוביץ’. מצ’רנוביץ’ כתבתי לזאב והוא ענה לי שצילה ושושנה בבית-השיטה. נסעתי לראות את הבית שלנו. היו גויים בכפר שאמרו שחבל שלא החביאו את אימא שלי. אימא הייתה אישה טובה. כשבאנו לשם כבר לא גר שם איש, הבית היה ריק לגמרי, לא היו בו אפילו רהיטים. נשארנו לישון שם, בסביבה היה יער וכנראה נשארו שם פרטיזנים. בלילה המכרה שהייתה איתי שמעה איזה רעש. בבוקר נודע לנו שבבית הסמוך שגרו בו יהודים שחזרו מהגלות, נכנסו הפרטיזנים בלילה והרגו אותם. החלטנו לא להישאר שם ונסענו מייד. חזרתי לצ’רנוביץ’. מצ’רנוביץ’ הלכתי לסוטצ’בה ומשם עליתי לא”י. הגעתי עם האוניה שלי לקפריסין שם התחתנתי עם בעלי שגם הוא עבר הרבה בשואה.

 

דודתי מצ’רנוביץ’ עם ביתה ניצלו ועלו לא”י. בקפריסין שהינו 14 חודש. עליתי לארץ מייד לאחר הכרזת המדינה. אחי שכר לנו דירה בשעריים ושם עברנו לגור.