תפריט
שלח לחבר
הדפס דף
04-6536500
שויון עפרוני
חבר
1933 9.10. 2.8.2015
ביום 9.10.1933 נולד שויון בקיבוץ תל יוסף. בן לרחל שעלתה לארץ מפולין ואריה יליד בסרביה -שניהם עולי העלייה השלישית, ציונים אמיתיים, אשר מהם שויון יינק את אהבת הארץ. רחל, עמדה על זכותה לעשות עבודת גברים, עבדה בכרם ובערבים פטרלה מסביב לקיבוץ עם רובה צרפתי שהיה ארוך מגובהה. סבא אריה היה מעורב בחיים הפוליטיים של המדינה, אורי ושויון היו תוצר של השניים מלאי ערכי עבודה וערכי שיויון .
ההורים, גרו בחדר ללא שירותים, כאשר השירותים והמקלחות היו משותפים לכלל הקיבוץ, ואילו שני הבנים מגיל ינקות גרו בלינה משותפת. בסמוך לחדר גרו הוריו של חברו הטוב של שיויון אברמל’ה יריב, חברות זו עם אברמל’ה שרדה את הפילוג הגדול בתנועה, והמשיכה להתקיים עד יום אתמול – יום מותו של שיויון.
כילד עבד שיויון בכל העבודות הפיזיות בקבוץ, תחת חינוך סוציאליסטי התחנך שיויון שמי שלא עובד לא זכאי לארוחת ערב.
בשבתות בבוקר היו “מפלחים” שיויון ואברמל’ה סוסים וללא אוכף וללא רסן יוצאים בדהרה לסחנה.
מאז ומעולם שיויון היה החזק בחבורה- הסיפור המיתולוגי שכל הילדים והנכדים מספרים בגאווה הוא כיצד ניצח שיויון את הברק, שיויון וחברו שמוליק יצאו לטיול בלוויית חמור בגשמים שברק היכה בהם, שמוליק והחמור מתו במקום ואילו שיויון שנעל מגפיים שבודדו אותו ממכת הברק, חזר בזחילה למשק עם סימן על חזהו שהותיר הברק.
בבית ספר לא ראו את שיויון הרבה. שויון עסק בעיקר בעבודה פיזית ובלימודי טבע . באירועי השבת השחורה לאחר שלקחו את כל הגברים בקיבוץ הנטל על אחזקת הקיבוץ נפל על שיויון וחבריו ושיויון בגיל 13 כונה ע” רבקה זכאי מרכז המשק.
עד הפילוג של התנועה בשנת 1952 חי שיויון בקיבוץ תל יוסף, הפילוג קרע משפחות וחברים והמשפחה כולה עברה לקיבוץ בית השיטה, הטראומה היתה כה גדולה עד כדי כך שכף רגלו של שיויון לא דרכה בתל יוסף חמש שנים .
אהבתו השניה של שיויון, אחרי אהבת בנות, היה הטבע ובעיקר עמק יזרעאל, שיויון למד להכיר כל פינה בעמק, אבל לעולם לא התרגל ליופי של העמק, כל פעם שעלה לגלבוע וצפה על השדות והישובים, ראית את האור בעיניו כתייר שמגלה בפעם הראשונה את הנוף היפה בעולם. המשפט “העמק הוא חלום” ליווה אותו לאורך כל חייו וכל אחד מהשבט נוהג לומר אותו בירידה מקיבוץ יזרעאל לצומת נבות.
בשנת 1951 התגייס שויון לצבא ושירת ביחידה מובחרת – יחידה 30 שלימים הייתה הבסיס ליחידה האגדית של צה”ל בפיקודו של מאיר הר ציון ואריק שרון הידועה כ 101. בצבא רכש שיויון חברים, אשר ליוו אותו בכל חייו, ביניהם הירושלמי אהרון קמרה, רוזה החיפאי, והקיבוצנקים דרורי ואנוש.
שיויון ושולה הכירו בכרם שם תפס שיויון את ידה של שולה ומאז ששים שנה הם יחדיו. החתונה היתה גם היא חתונה בסגנון שוויוני – חתונה משותפת עם צילה ויוחאי גדיש.
מיד לאחר שחרורו מצה”ל החל שיויון במלאכה החשובה בחייו הקמת שבט של ילדים, ולימים נכדים ונינים. יעל, מיכל, רחלה מנו, ושירלי, יחדיו העניקו לשיויון את משוש חייו 14 נכדים ועל אלו התווספו שלשה נינים ואף אחד נוסף בדרך ששויון לא זכה להכירו. כל אחד מהם נושא בגאווה את המורשת של שיויון וכל אחד מהם מרגיש כבן וכנכד אחד ויחיד.
כחבר קיבוץ מילא שיויון מספר תפקידים מרכזיים ביניהם, גזבר המשק, מרכז קניות, לאחר מכן ניהל שויון את תחנת הדלק, של קואפרטיב בית שאן חרוד, ומנהל מחלקת תברואה במועצה האזורית.
בכל התקופה ובכל מקום עבודה אסף שיויון חברים רבים, יכולתו הבלתי אמצעית ליצור קשר עם כל אחד ואחד, הם שהפכו אותו לדמות כה אהובה ואהודה במשק ובעמק.
ביוני 2015 חלה שיויון ממחלה שמימנה לא קם, בתקופה קשה זו ,עת כוחו לא עמד לו, התגלה מלוא כוחו של שיויון, שולה, אחיו, הילדים, הנכדים וחבריו לא משו ממיטת חוליו, שיויון גם ללא כוח במותניו הצליח לחזק את כולם וללכת לעולמו עם חיוך רחב על השפתיים.
שיויון שלנו- איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.
אבא,
איך קדרו שמיים ולילה בא בצהרי יום.
אבא שלנו, בן העמק שאהב כל אבן וסלע, ושדה, וגשם וגלבוע, ושמש ופרח. בן העמק,
אבא. נולדת בעמק, חיית בעמק והיום העמק אוסף אותך אליו.
ואנחנו נשארים כאן, עם דמותך הנדירה כל כך. כולך חום ואהבה אינסופיים. אהבת האדם,
אהבת החיים, הנתינה האינסופית שלך תמיד, ללא סייג, קודם חושב על זולתך ורק אחר כך
מתפנה לחשוב על עצמך. המילה הטובה שתמיד שם, בדיוק כשצריך, בדיוק שקשה. הצלחת
לקרוא את נימי נפשנו העדינים ביותר ולתת לנו את החום והאהבה שאף פעם לא נגמרו,
שתמיד היה מהם עוד ועוד, ולא חסר לאף אחד מאתנו. כמו מעיין שפעה האהבה ממך אבא,
תמיד. בטוב וברע.
שותף מלא למסע חיינו היית. בשבילי החיים עברת אתנו הכל. תמיד נוכח, תמיד שם, תמיד
בשבילנו.
אהבת את החיים, אבא. רק מי שאהב כל כך את החיים יכול היה להתבונן בהם דרך הצד
היפה שבהם. למצוא בכל דבר את הטוב, את הראוי. כמה תום. כמה טוהר. משם, מן הסתם
הגיעו כל המילים הטובות שלך.
ושמחת החיים, הריקוד והשירה בציבור שכל כך אהבת – ידעת לסחוף את כולנו למעגלי
השמחה שלך. נדבקנו ודבקנו בשמחה שלך כשהיינו לידך.
זכינו בך אבא. היית אבא נדיר ותמיד תשאר כזה. עזבת אותנו כשעיניך עצומות, אך לבך
פתוח כמו שהיה תמיד.
אוהבים אותך תמיד.
יעל
שלום לך זלמן!(שוויון מספר על פגיעת הברק בו בחברו שמוליק,והחמור בגבעת קומי-הם מתו והוא ניצל)
מה שלומך, אני מרגיש טוב. אני רוצה שאתה תבוא אלינו לבקר. אני חולה. פגע בי ברק ואני נפלתי, שכבתי על האדמה. שכבתי כמה זמן בעינים סגורות, אחר כך פקחתי אותם וראיתי שעולה עשן ממני. החלטתי לזחול הביתה כי אתי היה עוד ילד אחד לו היו נעלים ולי היו מגפים, ומגפים לא מעבירים חשמל אז מצבי יותר טוב. ובכן עמדתי ורציתי לצעוד אבל נפלתי. זחלתי למשק.
נכנסתי וראיתי אנשים הולכים לקראתי. אמרתי להם ששם שוכב עוד ילד. הם רצו לקחת אותו, ואותי לקחו הנה, נתנו לי בקבוקים חמים. ועכשיו אני מרגיש יותר טוב.
לאורי יש עכשיו אספה.
שלום לך זלמן.
סבא שלי.
תמיד הייתה משהו מיוחד.
כבר מהסיפורים עליך כילד וכנער צעיר גיליתי כמה היית גבר שבגברים. כשאני הייתי קטנה אהבתי לספר ולשאול את נהגי המועצה אם הם מכירים אותך, וכשהיו מחזירים לי שבוודאי ומתעניינים מדוע אני שואלת, הייתי משיבה להם בגאווה “כי הוא סבא שלי!” ותמיד קיבלתי אותה תגובה: איזה סבא יש לך! תמסרי לו דרישת שלום חמה ממני!
תמיד כולם אהבו אותך. ערבים שלמים בבית שלנו תוכננו בשביל אושרך ובשביל לקבל מעט משמחת החיים האופיינית שלך המלווה במחיאות הכפיים האופייניות רק לך. יום הולדת 70 ויום הולדת 80 שחגגנו לך במרח”ב, תמיד כולם באו בכל כך הרבה שמחה ועם כבוד אליך כי את כולם שבית בקסמיך.
אני לא אשכח את כל הפעמים שהסעת אותי, כשעוד יכלת, לחוג רכיבה בחפציבה מתייצב בכל זמן התראה ובכל שעה, את משחקי השש-בש שכל כך לא אהבת להפסיד בהם, את לחיצת היד החזקה שלך שהייתה מועכת לי את כף היד, ואיך תמיד היית שואל בצחוק “איך לרחלה יצאו שלוש יפייפיות/נהדרות כמוכן?” ואני תמיד הייתי עונה שתהיה מבסוט “זה מהסבאים, סבא!”. בשנה האחרונה גם גיליתי כמה אהבת שוקולד וכשעבדתי בסופר תמיד דאגתי שלא יחסרו חבילות הענק של הפסק זמן כי ידעתי שתמיד סבתא תקנה לך כשיגמר.
מסיפורים של אמא אני יודעת גם כמה היית אבא נהדר. איך היית לוקח אותה לרכב על סוסים, מלמד אותה לנהוג בטוסטוס וברכב ובעיקר בעיקר איך אהבת אותה תמיד. ובשבילי זה שיעור לחיים לראות איך היא וכל ילדיך ונכדיך תמיד התייצבו לידך כשהיית צריך וכשהיה קשה. הכל הגיע לך.
אני זוכרת את תחילת הירידה שלך מכושרך, איך בהתחלה הרגליים והגב כאבו אבל המשכת למרות הכאב, איך שסחבת את זה גם אחרי כל הניתוחים שניסו לעזור אבל לא הצליחו. תמיד סבלת בשקט. היה לך קשה לקבל את המצב שהגוף בוגד בראש ולכן גם בהתחלה סירבת למקל הליכה. וכשלבסוף הסכמת, ידעתי בתוכי שאתה באמת כבר לא יכול להסתדר בלי אחרת לא היית מסכים. שמחתי תמיד לבוא לעזור לך להגיע למקומות שקצת היה לך קשה להגיע אליהם, כי זה היה בדרך קבע מלווה בחיבוק ונשיקה ובתוספת של מחמאה והרבה הערכה.
לפני ארבעה חודשים בערך הצלחת לאחד כמעט את כל המשפחה לטיול אחרון למיאמי למנו. למרות שלא היה לך קל, לא הפסקת להזכיר כמה אתה מאושר מכל הנכדים ומכל המאורע של כולם ביחד.
לפני כחודש וחצי אושפזת לפתע בבית החולים. אחרי ביקור אצלך והתלוצצות שלך עם כולם, הייתי בטוחה שתהיה בסדר. אחרי זה השתחררת וחזרת שוב לבית החולים. אז כבר קצת פחדתי אבל האמנתי שיהיה טוב. לפני הטיסה שלי לקנדה היה לי חשוב לבוא ולהגיד שלום אחרון עד שאני אחזור. אבל באמת שלא ידעתי שזאת הפעם האחרונה סבא, אחרת בטוח הייתי ממצה כל דקה שהיית לי איתך. עברתי חודש לא קל בקנדה. רצה בחיפושים אחרי אינטרנט כדי לשמוע עידכונים למצבך, לפעמים היו יותר מעודדים ולפעמים פחות ואיך שמחתי בשבילך כשחזרת הביתה, לא הייתי מודעת למצב ואני לא יודעת אם אתה ידעת או לא. נורא רציתי לדבר איתך אבל כבר לא יכלת לדבר. אני מצטערת שלא הייתי שם להקל על מצבך או להשכיח ממך קצת כאב. כאב לי בעיקר שרצית להפרד ולא הייתי שם בשביל זה.
תמיד הייתה משהו מיוחד.
כבר מהסיפורים עליך כילד וכנער צעיר גיליתי כמה היית גבר שבגברים. כשאני הייתי קטנה אהבתי לספר ולשאול את נהגי המועצה אם הם מכירים אותך, וכשהיו מחזירים לי שבוודאי ומתעניינים מדוע אני שואלת, הייתי משיבה להם בגאווה “כי הוא סבא שלי!” ותמיד קיבלתי אותה תגובה: איזה סבא יש לך! תמסרי לו דרישת שלום חמה ממני!
תמיד כולם אהבו אותך. ערבים שלמים בבית שלנו תוכננו בשביל אושרך ובשביל לקבל מעט משמחת החיים האופיינית שלך המלווה במחיאות הכפיים האופייניות רק לך. יום הולדת 70 ויום הולדת 80 שחגגנו לך במרח”ב, תמיד כולם באו בכל כך הרבה שמחה ועם כבוד אליך כי את כולם שבית בקסמיך.
אני לא אשכח את כל הפעמים שהסעת אותי, כשעוד יכלת, לחוג רכיבה בחפציבה מתייצב בכל זמן התראה ובכל שעה, את משחקי השש-בש שכל כך לא אהבת להפסיד בהם, את לחיצת היד החזקה שלך שהייתה מועכת לי את כף היד, ואיך תמיד היית שואל בצחוק “איך לרחלה יצאו שלוש יפייפיות/נהדרות כמוכן?” ואני תמיד הייתי עונה שתהיה מבסוט “זה מהסבאים, סבא!”. בשנה האחרונה גם גיליתי כמה אהבת שוקולד וכשעבדתי בסופר תמיד דאגתי שלא יחסרו חבילות הענק של הפסק זמן כי ידעתי שתמיד סבתא תקנה לך כשיגמר.
מסיפורים של אמא אני יודעת גם כמה היית אבא נהדר. איך היית לוקח אותה לרכב על סוסים, מלמד אותה לנהוג בטוסטוס וברכב ובעיקר בעיקר איך אהבת אותה תמיד. ובשבילי זה שיעור לחיים לראות איך היא וכל ילדיך ונכדיך תמיד התייצבו לידך כשהיית צריך וכשהיה קשה. הכל הגיע לך.
אני זוכרת את תחילת הירידה שלך מכושרך, איך בהתחלה הרגליים והגב כאבו אבל המשכת למרות הכאב, איך שסחבת את זה גם אחרי כל הניתוחים שניסו לעזור אבל לא הצליחו. תמיד סבלת בשקט. היה לך קשה לקבל את המצב שהגוף בוגד בראש ולכן גם בהתחלה סירבת למקל הליכה. וכשלבסוף הסכמת, ידעתי בתוכי שאתה באמת כבר לא יכול להסתדר בלי אחרת לא היית מסכים. שמחתי תמיד לבוא לעזור לך להגיע למקומות שקצת היה לך קשה להגיע אליהם, כי זה היה בדרך קבע מלווה בחיבוק ונשיקה ובתוספת של מחמאה והרבה הערכה.
לפני ארבעה חודשים בערך הצלחת לאחד כמעט את כל המשפחה לטיול אחרון למיאמי למנו. למרות שלא היה לך קל, לא הפסקת להזכיר כמה אתה מאושר מכל הנכדים ומכל המאורע של כולם ביחד.
לפני כחודש וחצי אושפזת לפתע בבית החולים. אחרי ביקור אצלך והתלוצצות שלך עם כולם, הייתי בטוחה שתהיה בסדר. אחרי זה השתחררת וחזרת שוב לבית החולים. אז כבר קצת פחדתי אבל האמנתי שיהיה טוב. לפני הטיסה שלי לקנדה היה לי חשוב לבוא ולהגיד שלום אחרון עד שאני אחזור. אבל באמת שלא ידעתי שזאת הפעם האחרונה סבא, אחרת בטוח הייתי ממצה כל דקה שהיית לי איתך. עברתי חודש לא קל בקנדה. רצה בחיפושים אחרי אינטרנט כדי לשמוע עידכונים למצבך, לפעמים היו יותר מעודדים ולפעמים פחות ואיך שמחתי בשבילך כשחזרת הביתה, לא הייתי מודעת למצב ואני לא יודעת אם אתה ידעת או לא. נורא רציתי לדבר איתך אבל כבר לא יכלת לדבר. אני מצטערת שלא הייתי שם להקל על מצבך או להשכיח ממך קצת כאב. כאב לי בעיקר שרצית להפרד ולא הייתי שם בשביל זה.
סבא- לכל מקום שהגעתי אליו, בקיבוץ ומעבר לו, תמיד שמעתי עליך רק דברים טובים ועל כמה שאוהבים אותך. עשית טוב להרבה אנשים והצלחת לגעת בלבבות של כל מי שהכיר אותך, ועל זה היית כה מיוחד בשבילי.
אני מקווה שאתה בסדר עם זה שאני ממשיכה בטיול, כולם אומרים שזה מה שהיית רוצה בשבילי.
הקמת לך משפחה לתפארת שכל כך אהבת וכל כך מיוחדת. גאה להיות חלק ממנה. כולנו עפרונים גאים.
אני בטוחה שעכשיו אנשים רבים מלווים אותך בדרכך האחרונה, אני אגיע להגיד שלום עוד חודשיים, מבטיחה, אל תהיה במתח מתי אני אבוא.
אוהבת מאוד וכבר מתגעגעת,
אוהבת מאוד וכבר מתגעגעת,
יובל.
וכך אומר קהלת :
“וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו”.
והפרשנות: אין האדם יכול לדעת מה יהיה אחריו כלומר בעתיד, ולכן אין רעיון טוב יותר מאשר לשמוח במעשיו. קהלת מאמין שהן האופטימיסטיים והן הפסימיסטים מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום בדיוק, אך האופטימיסטיים נהנים יותר מהדרך.
וכך מוסיף קהלת דברים אשר משקפים נאמנה את חיו של שויון:
“ושיבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש, כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילוונו בעמלו בכל ימי חייו אשר נתן לו האלוהים תחת השמש”
בצד העצב הגדול אשר נפל על משפחתנו עם לכתו של שויון בטרם עת, ניכר שהאיש היקר הזה אשר קיהל את כולנו, השאיר אחריו למשפחתו וחבריו רכוש רב, מורשת של שמחה, טוב לב ואופטימיות, אלו הם נכסים יקרים שהופכים את החיים לטובים יותר.
וכפי שאמי כתבה בדברי תנחומיה למיכל:
“אדם כשויון אינו מסתלק מהעולם, תולדות חייו, והמורשת שהנחיל לכולנו לחייך בפה מלא, – לאהוב את הזולת ולקבל את החיים בשמחה, הם שיאפשרו שהאיש ימשיך לחיות בתוכנו.”
ומי ששמע את השירה האדירה שיצאה לשמיים ביום ששי האחרון בעיצומה של השבעה מכל אוהבי שויון ואוהבי החיים- יודע שכל דברי אינם מליצה אלא אמת.
עופר
סיפור חיים של שויון- בסרטה של דליה
יהי זכרו ברוך
