ציונה גל
חברה

   18.11.1914 כ”ח בחשוון תרע”ה           17.3.2012 כ”ג   באדר תשע”ב

ציונה נולדה ב-1914, בת בכורה להוריה שלומית ויצחק לבני. היא נולדה ברוחמה, (אז מעין חווה חקלאית, שהייתה הישוב היהודי הדרומי ביותר באותם ימים). ציונה היתה הילדה הראשונה שנולדה ברוחמה, ועל-כן נחשבה לילדה הראשונה של ההתיישבות הציונית בנגב!

לאחר שנה וחצי עזבה המשפחה, ועברה לרחובות. בהיותה בת שלוש הוגלה אביה ע”י הטורקים, עם עוד רבים, לכלא בדמשק, לשנה ארוכה. הנדודים נמשכו גם בהיעדר האב, והאם עם שתי בנותיה הגיעו ליפו. שם ציונה, כבר ילדת גן, הלכה לגן של הגננת חיה ברוידא, היא אשתו של ברנר.

מיפו עברה המשפחה לירושלים, ונדדה מידי שנה, כמקובל באותם הימים, בין שכונות-ירושלים השונות. תנאי המחיה היו קשים, וציונה, כבר אחות בכורה לשתי אחיות ואח, נקראה לסייע רבות בעבודות הבית. את ילדותה ונעוריה האירו לימודי הפסנתר והמוזיקה אצל מורתה הנערצת טובה ברלין, אשר קיבצה סביבה קבוצת ילדות נאמנה.

הקשר שהיה לה עם חברוֹת הילדות, בהן גם תקווה שריג, הביא את ציונה אל תנועת “הבחרוּת הסוציאליסטית” ומשם אל “לגיון הצופים”, להדרכה בתנועה ולחברות ב”חוג העולה” להגשמה בקיבוץ.

אך לאחר שהשלימה את לימודיה בסמינר למורים, החליטה ציונה להישאר עוד שנה בירושלים, על מנת להתנסות בהוראה. היא קבלה קבוצת ילדים קשים ופרועים בכיתה א’, וכך, עוד טרם הסתיימה השנה, החליטה ציונה להצטרף אל חברתה אראלה יבניאלי בנען, להכשרה לחיי עבודה בקיבוץ.

יד המקרה גרמה לכך שציונה הגיעה לבית השיטה דווקא: יוזיק ושבתאי שיבצו אותה לקבוצה שיועדה למעוז חיים, ואת חברתה אראלה – לבית-השיטה, אך אראלה ביקשה אותה להתחלף, וכך הגיעה ציונה בסוף 1934 לקבוצת החוגים שבמעיין חרוד.

כאן, בבית השיטה, חיתה ציונה יותר משבעים ושבע שנים.

ההתחלה במעיין לא היתה קלה –  לא בעבודה במכבסה, בטיפול בחולי הקדחת, במשתלה ובגן הירק, וגם לא בתנאי המגורים שהיו באותם ימים. אך שם פגשה לראשונה את בנימין, ונוצרו ניצני הקשר.

היא קיבלה את  “דין התנועה” ויצאה לשנתיים להדרכה ב”מחנות העולים” בחיפה. שלושה ימים עבדה בצביעת צינורות ושלושה ימים הדריכה בתנועה.

עם שובה לבית השיטה נישאו ציונה ובנימין בטכס צנוע בירושלים. ב-1941 נולד להם בכורם משה, ואחריו נולדו דינה, אודי ויוני.

 ציונה עסקה הרבה בהדרכת נוער, ובעיקר השאירה עליה חותם הדרכת “נוער איתן”, נוער שניצל מִאֵימיי השואה והגיע לאחר המלחמה. ב-1950 הוחלט באסיפה לשלוח את ציונה ללמוד בסמינר הקיבוצים בת”א.

זה לא היה פשוט, כי היא השאירה בבית את ילדיה הקטנים, וכמקובל אז הגיעה הביתה רק פעם בשבועיים.

שש שנים לימדה ציונה בבית הספר של בית השיטה, ובהמשך עברה לעבוד בספריית בית-הספר ובארכיון, שם פעלה מאז ברוב שנות עבודתה.

ציונה התמסרה לעריכת “שיטים”, יומן בית השיטה, ואף יצאה לערוך את הירחון “צרור לחינוך המשותף”. היא עסקה בהוראת עברית לעולים, ועד שנותיה האחרונות קשרה קשרי ידידות עם תלמידים ותלמידות להם הקנתה בהתנדבות יסודות בתנך ובספרות עברית.

לאורך רוב השנים היה גידול הילדים מוטל בעיקר על כתפיה של ציונה. בנימין שהה מחוץ לבית בתפקידים רבים בתנועה, במחנות העולים ובמזכירות הקיבוץ. בגיל מבוגר יצא ללמוד בטכניון ובהמשך גויס לעבודה במחלקת התכנון.

בנימין נפטר ב-1975 , בהיות ציונה בת 61.

בשיחה עם נועה נכדתה אמרה סבתא: ” חייתי את כל שעבר על הארץ הזו, ממלחמת העולם הראשונה – בה נולדתי, דרך מלחמת העולם השניה, המאורעות, מלחמת השחרור וכל מלחמות ישראל. לא הייתי פעילה, לא הייתי מרכזית, אבל הייתי קשורה לכל מה שהתפתח, גם אם מעט בצד.

אחד הדברים הקשים הן הפרידות, הרבה פרידות. נפרדתי מהרבה מאוד ידידים וחברים, מקרובים, מההורים שלי, ומבנימין”.

 ואמנם הפרק האחרון בחייה של ציונה היה צבוע בצבעים יותר רכים, וביכולת הולכת וגוברת למצוא את היופי והשמחה במה שניתן. המשפחה גדלה, נולדו נכדים ואף נינים, הגינה והטבע שימחו את ליבה, הספרים והמוסיקה מילאו את נפשה, ידידויות התהדקו.

עם גבור המכאובים וקשיי הגוף עברה ציונה לבית הפז. שם טופלה במסירות ובכבוד על-ידי הצוות הנפלא.

את יום הולדתה ה-97 חגגה זה לא מכבר, מוקפת במשפחה הגדולה והאוהבת. וכך, שבעת-ימים, אנחנו נפרדים ממנה.

יהי זכרה ברוך

יהי זכרו ברוך