כ”ג בסיוון תרע”ב                י”ח בשבט תש”ס

8.6.1912                         25.1.2000

חוה, בתם של נחמה ויעקב פוטרמן, נולדה בירושלים, מצד אמה נצר למשפחת ריבלין, דור שישי בירושלים. שמונה ילדים היו במשפחה. ההורים היו טרודים בפרנסה והילדים הגדולים טיפלו באחיהם הקטנים. לאב היתה חנות לשעונים וכלי כסף ליד שער יפו, והיה השען הראשון שיצא מחוץ לחומות. זכרונותיה של חוה מתחילים מתקופת שלטון הטורקים ומכיבוש ירושלים על-ידי אלנבי בשנת 1917.

חוה למדה בבית-ספר “אליאנס”, ששפת הלימוד בו היתה צרפתית. בהיותה בת אחת-עשרה הצטרפה לתנועת “לגיון צופי ירושלים”. כאשר סיימה את בית-הספר היסודי לא היה למשפחה כסף להמשך לימודיה. האב רצה שתצטרף אליו לעבודה בחנות, אך חוה, בת השש-עשרה, שמעה בתנועה על אפשרות לימודים בכפר-הנוער בן-שמן ונסעה לשם. את שכר-הלימוד שילמה בעבודה נוספת. בבן-שמן הצטרפה לקבוצת “המחנות העולים”, שכיוונה עצמה להתיישבות. שם הכירה גם את ענף הרפת. הקבוצה הלכה לבית-זרע. חוה, שרצתה לעבוד ברפת, הצטרפה לבדה לקבוצת כנרת, תוך שמירה על קשר עם הקבוצה.

ב-1932 הגיעו חברים מקבוצת החוגים אל חוה בכנרת וביקשו ממנה לבוא להיות רפתנית בקבוצה שליד המעיין. הרפת מנתה אז שתי פרות ושתי עגלות. חוה נענתה לבקשה והצטרפה לקבוצת החוגים. המצב הכלכלי והחברתי בקבוצה בימים ההם היה קשה ביותר, והוא משתקף נאמנה ב”סיפורי הרפת” שלה. חוה נודעה בחריצותה, בשמחת החיים שלה, ונחשבה לעובדת מצטיינת ורקדנית נלהבת. את יצחק, שהגיע לקבוצה מחיפה, הכירה ליד המעיין. הם הקימו משפחה ולימים נולדו ילדיהם: עמוס, גיורא, יעל ושאול.

לאחר שתיים-עשרה שנות עבודה ברפת עזבה את הענף, משום שעבודתו של יצחק חייבה את הימצאותו מחוץ לבית והיא חשה כי עליה להיות יותר עם ילדיה. חוה היתה מטפלת בילדי בית-הספר, וכדרכה – במסירות רבה. תקופה זו היתה זכורה כתקופה יפה ומעניינת, למרות תנאי החיים הקשים של הילדים והעבודה הקשה. לאחר מכן, משך שנים רבות היתה חוה המוסד שנקרא “מטבח ילדים”, קמה בחושך להרתיח את החלב, להכין את הדייסה לתינוקות ואת מגשי האוכל לבתי-הילדים. בעבודה זו התמידה עד הגיעה לגיל שבעים. עם איחוד המטבחים עברה לעבוד במחסן הבגדים, עד הגיעה לגיל שמונים וחמש.

יצחק וחוה היו קשורים בקשר אמיץ. עזיבת הבנים את המשק היתה קשה להם מאד. שנים רבות טיפלה חוה ביצחק, שהיה חולה, ועם מותו התעצמה הרגשת הבדידות. השנים האחרונות לא היו קלות לחוה. בנוסף לתחושת הבדידות גם פשטה בה המחלה, אולם חוה עשתה הכל כדי להמשיך במהלך חייה ולשמור על עצמאותה, עד שאולצה להתאשפז בבית-הפז, בו זכתה לטיפול חם ואוהב.

 חוה מצאה סיפוק רב בקשר ההדוק עם הילדים והנכדים הרבים ושמחה מאד על הולדת נינה הראשון.

בגיל שמונים ושמונה היא נפטרה.

יהי זכרה ברוך.