אלן מור
חבר

 

 

 

                     17.9.1962                                                                     18.1.2015

אלן נולד בלונדון שבאנגליה ב- 17.9.1962 לאביו דוד ואמו ריקה. אח ללורנס, רוזי וקארן.

למד בבי”ס יסודי ותיכון בלונדון והיה תלמיד טוב ומצטיין במתמטיקה. כשסיים את לימודיו, יצא לטייל עם חברים באירופה. בהיותו בקפריסין, אגב פגישה אקראית עם חבורת צעירים, ביניהם בחורה ישראלית, קבל ממנה הצעה לבוא לבקר בישראל, וכך עשה.

אחרי פרק זמן קצר בתל אביב, חפש קיבוץ להיות בו “מתנדב”, והגיע לקיבוץ אלומות. לאחר תקופה קצרה, בעודו מתאהב בארצנו הקטנטונת,  ב1987, החליט ללמוד עברית באולפן, ובחר בנו, קיבוץ בית השיטה. במהלך אותה חצי שנה, הכיר את מאיה ונוצר חיבור מידי. באותה תקופה עבד בנוי ואהב תחום זה מאד. בהמשך רכז ענף זה וראה בכך מחויבות של כבוד.

במהלך 3 השנים עד שמאיה ואלן נשאו, היו שניהם על הקו, אנגליה ישראל, לא מעט פעמים. כשהאהבה נצחה, בני הזוג החליטו להנשא באנגליה ואלן עשה עליה. בקיבוץ השתלב בעבודה ברפת ולאחר מכן בחינוך כמטפל, בכיתת “נירים”.  עבודה אותה מאד אהב והילדים החזירו לו אהבה.

במהלך שנים אלו נולדו ילדיהם האהובים: דין, אדם ואלי. אלן היה אבא למופת ואהב מאד לשחק אתם. לטייל, ללמד ולדבר אתם בגובה העיניים. הילדים היו כל עולמו והיו מהות חייו.

כדי לממש את ייעודו בחר ללמוד חינוך והוראת אנגלית באורנים. גם בתחום זה נתן את כל כולו ואהב את תלמידיו ואת החינוך. ראה בזה התגשמות הציונות. כחלק מדרכו המיוחדת בתחום זה, בחר בשנת 2005 להצטרף לכפר הנוער “נירים” בבוסתן הגליל, כפר המיועד לנערים בסיכון. שם היה שנה מורה לאנגלית ושלוש שנים מחנך בשכבה הבוגרת. היה לו קשר אמיץ ומיוחד עם תלמידיו ועם צוות המורים.

אלן התכוון להמשיך לחנך בכפר הנוער, אך בחופשת הקיץ התפרצה מחלתו, ממנה סבל כחמש שנים לסירוגין. אלן לא ותר, האמין וקווה לימים טובים. היה מוקף במשפחה הקרובה והמון חברים שתמכו ואהבו.

כל חייו היה אלן סמל של שמחת חיים ואהבת האדם. הוא אהב לטייל ולרקוד. אהב מאד לקרוא וכתב למגירה. ידע ליצור קשר עם אנשים בכל קשת הגילאים, ממקום נקי לגמרי ונטול אגו.

 ביום שישי האחרון נפרד מאיתנו אלן והשאיר אותנו כאובים ומקווים שמצא מזור לנפשו.

 

אלן,

אתמול נפל עולמך לתוך תהום עמוקה.
אתמול הגעת לקצה.

אותו הקצה המאיים והאכזר ששיחק איתך מחבואים ותופסת בחמש השנים האחרונות.
והפעם לא יכולת לו, כבר היית חלש ומותש מלשחק.

אלן יקר,
בחרת ללכת מאיתנו למקום, שאני מאמינה, שהוא שקט ורגוע יותר.
הלוואי שכך, הלוואי שעכשיו תנוח נפשך לתמיד.

אני רוצה שתדע שדיני, אדמי ואלוש חזקים ומדהימים!
עם כל הכאב והקושי הם מכבדים את הבחירה שלך ומאד מאד מאד אוהבים אותך!
בשבילם היית האבא הכי הכי בעולם!

תמיד ובכל מצב הערצתי אותך על האבהות הטובה, הרגישה, האחרת
ומלאת החיים שהענקת להם.
אהבת אותם עד השמיים דרך כל הכוכבים ובחזרה ועוד יותר.

היית, אלן, אדם יחיד ומיוחד וככה תישאר לעד: עולם ומלואו של טוב ונשמה.

אזכור אותך תמיד באהבה.
נוח על משכבך בשלום!

מאיה

אבא,

עצוב לי כלכך שלא הספקנו להיפרד.
תדע שאני מאד אוהב אותך והדבר שהכי קשה לי עכשיו זה שכולם מדברים עליך בלשון עבר וגם שלא אזכה לראות אותך יותר לעולם.

היית אדם שאוהב לעזור לכולם, אדם עם לב זהב.
היית מאד חכם וממך למדתי הרבה דברים להמשך דרכי.
היית אדם עם המון חוש הומור ותמיד הצחקת את הסובבים אותך.

היית האבא הכי טוב שיכולתי לבקש. תמיד היית בשבילי, גם בזמנים היותר קשים שלך.

אני זוכר את התקופה שהיינו צועדים מידי יום בשדות עם מיצקי וצ’או צ’או, היית מחכה לצעידה הזו ואמרת לי שעבורך זה ה”היי-לייט” של היום.

בתקופה האחרונה היינו נפגשים מידי שבת אצלך בבית לראות ביחד את משחקי הכדורגל של הליגה האנגלית שמאד אהבת.
היה זה זמן איכות בשביל שנינו כי במשך השבוע היית מאושפז ולא היינו נפגשים הרבה.

ועכשיו אבא, אחרי שהלכת לעולמך נחשפתי ושמחתי לגלות כמה הרבה אנשים אהבו אותך.

אבא, אוהב אותך תמיד והכי בעולם וכבר מתגעגע אליך מאד!

אדם

 

אבא,

אתמול עליתי למצפה חרובים לכתוב לך מילים אחרונות.
ישבתי רוב שעות אחר הצהריים מול הנוף של העמק שכל כך אהבת והדף נשאר ריק.
לא יודע מה לכתוב.

אני רק רוצה להגיד לך שאני אוהב אותך מאד. כולם אהבו אותך, היית אדם מיוחד. איש חכם,
יפה תואר, לב ענק, מורה ומחנך מוכשר ואבא למופת.

אזכור את חוש ההומור המשובח שלך, איך שהצחקת והלבשת חיוך על פניהם של כל הסובבים אותך, בחן ובמבטא האנגלי שלך.

לצערנו, לפני כחמש שנים נפגשת במחלה קשה, קשה מנשוא, שאיתה התמודדת באומץ וגבורה. נתת את כל כולך על מנת לנצח אותה ולא ויתרת. עד שלא יכולת עוד להאבק ובחרת ללכת מאיתנו למקום טוב יותר.

אבא, אני מכבד את החלטתך וסולח לך.
נוח על משכבך בשלום.

אוהב אותך מאד, מחבק אותך ומתגעגע!

 

דין

אבא,

קשה לי לעכל את מה שקרה לך ולכתוב מה אני מרגישה, אבל אני רוצה להגיד לך כמה מילים אחרונות.

קשה לי ממש שלא הספקתי לראות אותך ולהיפרד ממך ושזה בא כל-כך בפתאומיות, אבל לפחות זכיתי לדבר אתך יום לפני ולהגיד לך שאני אוהבת אותך.

היית אבא מדהים מלא בחום ואהבה. תמיד נתת מעצמך לאחרים, תמיד חייכת ודאגת שהכל יהיה בסדר.

כל יום היית מתקשר אלי לדבר איתי כי היה לך הכי חשוב לשמור איתי על קשר ולהיות מעורב בלימודים ובהכל.

אני יודעת שהמחלה הזאת לא קלה ואני רוצה שתדע שתמיד התפללתי בשבילך שתרגיש טוב.

גם כשהיה לך קשה התמודדת עם זה ונלחמת הכי חזק ולא ויתרת ועל זה אני באמת גאה בך ובטוחה שעשית כל מה שאתה יכול כי אתה הכי חזק בעולם. הבחירה שלך היתה כנראה הכי נכונה בשבילך.

גם אם קשה לי אני באמת מבינה אותך ולא כועסת והכי חשוב לי שאתה לא סובל יותר ושטוב לך עכשיו. אני בטוחה שתמיד תהיה איתי ותדאג לי מלמעלה.

מבטיחה תמיד לחשוב עליך.
אזכור אותך אבא! גם את שמחת החיים, הנתינה, הדאגה והאהבה שלך.

אוהבת אותך כל-כך!

 אלי

מילים של גיל חדש מנהל כפר הנוער “נירים”

את אלן פגשתי בפעם הראשונה כשבא להתמיין למשרת מורה לאנגלית בכפר הנוער “נירים”.

אי אפשר היה לפספס אותו.
הוא חלץ את נעליו וישב בסיכול רגליים על הכסא, כשעל פניו נסוך מבט מעט משועשע, רחוק מאד מסבר הפנים הרציני של שאר המועמדים.

הוא הביא את עצמו כפי שהוא, שילוב של עיניים טובות, חכמת חיים, הרבה הומור אנגלי, קצת ילדותיות מבורכת והרבה אהבה ונתינה לזולת. אלן עצמו הופתע מאד שקיבלנו אותו.

אלן היה מורה בחסד ואיש חינוך מהמדרגה הראשונה. הוא בחר להתנהל מול הילדים ממקום נטול כוחניות, באיזו עדינות נפש ורוך שלא העיבו כהוא זה על יכולת העמידות שלו, היכולת שלו לא לוותר על אף ילד, גם במצבים שאחרים הרימו ידיים.

אהבתי אותו, ונדמה לי שגם הוא אותי, אבל לא ראינו הכל עין בעין. יותר מכולם הוא זה שלימד אותי שאפשר לעשות דברים קצת אחרת.

הוא היה קצת עגול בעולם של קוים ישרים, ומשהו מאותה עקמומיות דבק גם בי.

אלן לימד אותי שאם יש אירוע בעל אופי חירומי באחד המקומות, עלי כמנהל ללכת אליו לאט, לאפשר לעצמי זמן להתארגן ולשקול את צעדי בנחת.

אחרי ששנינו עזבנו את “נירים”, יצא לנו לטייל על שביל ישראל, בירידות לכוון בקעת יבניאל, ובעליות להר עמשא.

אלן ידע לשאול שאלות, והיה מביט בי בעיניו הכחולות והשרה בי ביטחון שזה בסדר לקלף מעט את קליפות הבצל.

אני איבדתי חבר, והעולם איבד אדם טוב באמת, שנגע והאיר לבבות רבים, אך לא מצא מרגוע לליבו.

  גיל חדש

Alan,

 Most of our conversations were in English, so I will carry on as before.

 We will remember you, not in the midst of your struggle but as you truly were.  With your bright blue, smiling eyes, your generosity and open mindedness, with a social nature, accepting one and all on an equal basis. You had an energy and love of the outdoors that knew no boundary, with a thirst for knowledge and a passion for reading

 We will remember what a wonderful father you have been, your immeasurable love for your children and the pride that took in each of them.

 After years of highs and lows, you decided to give up the endless struggle, your strength ran out.  I regret that we were not able to give you that strength and we could help no more. I’m a so very sorry that our understanding is limited.

  Rest peacefully, Friend

שונה

 

We first met at Nirim boarding-school almost ten years ago.  We were both new English teachers on the staff, and it was to be the beginning of a rich, inspiring relationship.  I was the  veteran experienced teacher –you were the relative novice, but full of novel ideas and energy which you utilized to bestow your care, concern, wisdom and love on your deprived students in that unique institution, Nirim.  You became a beloved mentor and educator to your students;  you were a jewel in the crown of the teaching staff of Nirim.  We all loved you for your freaky humour and creative insights on all matters connected to the education of your students.  You were a great friend  and knew how to cheer up all those near you.  We loved you above all for just being you! 

Then, some five years ago, we were told at a staff meeting that you were off sick and would be absent from work for some time.  The weeks stretched to months and the months to years.  You made a courageous struggle to return to health and a normal life, but, to our great sorrow this was not to be, and last week we heard the heart-breaking news that you had finally succumbed to your sickness.  At last, now, we hope you will find peace and tranquility in your new resting-place.  You will be sorely missed by Maia,  your beloved children, family, friends,  work colleagues and the students you were so devoted to.

May your soul rest in peace.

Tony Levy