נתן מירון
חבר

  נולד 14.08.1915         נפטר 19.12.2013  

 ד’ אלול תרע”ה          ט”ז טבת תשע”ד  

נתן נולד בשם וורנר הופמן ב- 14.8.1915 בעיירה אוריך בצפון-מערב גרמניה.

העיירה היתה עיירת מחוז, כשהסביבה היא חקלאית. בעיירה היתה קהילה יהודית גדולה יחסית, אדוקה אבל לא פנאטית. חיי הקהילה היו תוססים והתרכזו סביב בית הכנסת העתיק והמפואר. לא נוצרו קשרים עם הגרמנים שחיו סביב הקהילה.

נתן למד בבית הספר היהודי היסודי ומשם עבר לגימנסיה הכללית הלא-יהודית, למורת רוחו. הוא אהב את הטבע, רצה ללמוד להיות נגר או רפד או מסגר.

במהלך השנים עבר נתן לבית ספר מקצועי ושם למד נגרות – אירוע שנחשב ל”יום השחור” של המשפחה, כיוון שהם ציפו שיהיה רופא, עורך-דין או לפחות סוחר. נתן היה היהודי היחיד בין 300 תלמידים גרמנים. הנאצים כבר עלו לשלטון ונתן התמודד בנחישות ובאומץ בבעיות והקשיים שהיו לו בתור יהודי בחברת גויים.

באותה תקופה היה בסביבה קיבוץ הכשרה שנקרא “בסטפלד”. נתן יצר קשר עם הקיבוץ ושם נזרעו הרעיונות הראשונים על ארץ-ישראל. 

נתן סיים את לימודיו וקיבל תעודת גמר כנגר מקצועי, אך נמנעו ממנו המשך לימודיו לדרגת אומן מוסמך בגלל יהדותו.

ב- 1935 החל החרם הראשון, הבויקוט נגד יהודים ועיסוקיהם. ביום בו נשרפו ספרים של יוצרים יהודים חווה נתן את ההלם הראשון מהמיפגש עם הנאצים. אמו ואחותו עזבו להולנד. בליל הבדולח – 8.11.1938 נתן בן ה-23 היה בבית ארוסתו רות בעיר פריזלנד, שם נתפס ע”י אנשי המיליציה ס. א. של היטלר. הם היכו בו וכל הגברים מהעיירה רוכזו בכיכר ואולצו לעשות עבודות פיזיות, רק לשם התעללות בהם.

הגרמנים שרפו את בית הכנסת ובזזו את כל כלי היודאיקה העתיקים והיפים.

20,000 יהודים נשלחו ברכבות למחנה הסגר באורננבורג ליד ברלין, מחנה שהיה בנוי עפ”י מתכונת מחנות ההשמדה בפולין.

נתן היה במחנה 3 חודשים בתנאי קור ורעב מחפירים. ארוסתו הצליחה להשיג עבורו ויזה מזוייפת לאחת מארצות מרכז אמריקה. הוא לא ניצל את הויזה וארוסתו נספתה. לאחר השחרור מהמחנה הלך נתן להכשרה “גוט וינקל” ע”י ברלין. כעבור חצי שנה אירגן “החלוץ” דרך יציאה מגרמניה.

באוקטובר 1939 יצא נתן מההכשרה לוינה,  עם קבוצת החלוצים האחרונה שהנאצים הירשו לה לצאת. הם נסעו ברכבת לוינה ומשם לנמל קונסטנצה בים השחור. יחד עם כל החלוצים שהצטרפו הם הפליגו בספינת קיטור ישנה בשם “הילדה”. המסע ארך 3 חודשים בתלאות רבות ובקור מקפיא. אנשי צוות הספינה שלא ידעו לאיזו הרפתקה נכנסו – נטשו אותה וכעבור זמן הגיע צוות חדש בראשות שמריה צמרת ז”ל.

הספינה נתפסה ע”י האנגלים במיצרי הדרדנלים וכשהגיעו לחיפה בינואר 1940 נכלאו העולים במחנה עתלית.

נתן שוחרר כעבור חצי שנה ונסע אל קרובי משפחתו במושב בית-יצחק. שם נשמרה לו זכות לחברות במושב כבן למשפחה ציונית ותיקה.

בקיץ 1940 הגיע נתן לבית השיטה לביקור אצל חבריו מההכשרה “גוטוינקל”. בא ונשאר לתמיד. הוא התאקלם מהר מאוד בחיים הפתוחים והחופשיים בניגוד לחיים שחווה בעבר.

נתן הכיר את אסתר שהיתה חברה בקיבוץ, השתתפה איתו במקהלה ועבדה בחליבה ברפת.

בשנת 1945 נישאו אסתר ונתן בחיפה, שם גר אביה של אסתר.

נולדו להם שלושת ילדיהם – רותי הבכורה, דוד ומיכל.

נתן היה בעל מקצוע מיומן והתקבל לענף הבנייה והנגרות , שם עבד כל חייו.

הוא אהב את החיים הקיבוציים, בעיקר את חוסר החשיבות לצד החומרי וליצירת יש מאין.

נתן היה ידוע באהבתו למוסיקה קלאסית ואף השתתף עם אסתר באופן קבוע במקהלה של ארנסט הורביץ.

בשנים האחרונות חי בבית הפ”ז, מבחירתו, ומחדרו בקעו תמיד צלילי מוסיקה.

נתן נפרד מאתנו בשיבה טובה.       

פיקדון

( כתב: נתן מירון ( 2008

כשהזרע נע לפגוש את הביצית שמצפה לו –

קיבלת את החיים כפיקדון.

שמור עליהם,

עד לפירעון שנקבע.

תגדיל ותרחיב אותם,

אל תבזבז אותם בקלות דעת.

החיים הם הנכסים שלך.

תאחד את הגוף והנפש לשלמות אחת,

ליצירת ערכים רוחניים,

ומעשים לטובת הכלל,

ותמצא בהם סיפוק.

נצל את מרחבי האהבה שלרשותך,

כי ביום שנקבע, אתה משאיר את כל מעשיך כאן,

לזרימת החיים אחריך.

את הפיקדון הזה, יחזיר נתן מירון ( 95 ) לבורא. הוא מודע לסופם של החיים, ומקבל עובדה זו

בטבעיות רבה. “פיקדון שניתן, צריך להחזיר”, הוא אומר במבטא ייקי כבד. “ברגע שקיבלת את

החיים לפרק זמן, אתה חייב להחזירם. וזה יכול לבוא כהרף עין. אני מתמודד עם המצב בצורה

חיובית, ומשתדל ליהנות ממה שיש”.

בשנים האחרונות נעשה נתן קצת פילוסוף. אני לא יודעת מתי עשה את המהפך בנפשו, אך הוא

כבר מזמן לא אותו נתן חמור-הסבר מהנגרייה. הוא עשה מהפך וגם כתב על כך: ’המאבק בין

גזירת גורל, לבין יכולת האדם לחולל מהפך בגורלו, מתאפשר בתנאי שתחולל מהפך של ממש גם

בנפשך.’

הוא חי בחדר צנוע ב’בית הפז’, שומע מוסיקה חדשה, מהרהר הרבה, ומעביר את הרהוריו

למחשב. הוא מתקשה בהליכה, בשמיעה, ועוד, אך ראשו צלול ונפשו שמחה. מעטים הזקנים

שפגשתי שהם שמחים. רובם עצובים, או כעוסים על מר גורלם. נתן – איש אחר.

לכבוד חג המשק שאלתי אותו – איזו צורת חיים היה מעדיף: את הקיבוץ הישן, או את הקיבוץ

החדש. ממרום גילו חשבתי שתשובתו ברורה, ומחשבותיו ינועו בגעגועים לעבר העבר. אך לא.

“אני לא אדם שמסתכל אחורה. אני מביט קדימה אל העולם החדש, ואיך שהוא משתנה. שום

דבר לא עומד במקום. החיים זורמים כל הזמן. מצידי, לא חשוב מי יגור כאן, העיקר שבית-

השיטה, שאותה ייסדנו במהפכה חברתית, תוך ויתורים אישיים גדולים, תמשיך להתקיים.         

יהי זכרו ברוך