גינה מן
חברה

  

 ו’ באלול תרפ”ח, 22 באוגוסט 1928            ד’ בניסן תשע”ו, 12 באפריל 2016

גינה שמאראגד-מן נולדה ביום ו’ באלול תרפ”ח, 22 באוגוסט 1928, בתל-יוסף, בת בכורה להוריה הדסה ואפרים שמאראגד, חלוצי ‘גדוד העבודה’. היא נמנתה על הילדים הראשונים שנולדו ביישובי עמק יזרעאל. בהיותה בת שלוש שנים נפרדו הוריה, ובתוך שנים ספורות שניהם נישאו בשנית והקימו משפחות בתל-יוסף. לגינה היו ארבע אחיות ואח – יעל, מאירה, שרה, חיים ואיילת. שני הוריה היו אנשי עבודה חרוצים שנודעו בחוכמתם. האם, הדסה, הִקנתה לגינה את רגישוּתה המיוחדת לשפה העברית, לסִפרות, לתנ”ך ולערכי התרבות היהודיים; וממנה גם ספגה את הקשר החם לבני משפחתה ברחבי הארץ. גינה שמרה על הקשר העמוק עם אִמהּ עד יומה האחרון. אביה, אפרים, עמד כארבעים שנים בראש התאחדות מגדלי בקר בישראל, ונודע כמי שהקים את ענף הרפת בישראל שמזה שנים רבות הישגיו ניצבים במקום הראשון בעולם.

שנות הילדוּת עברו על גינה בתנאי המצוקה החומרית הקשה ששררה בקיבוצים, לצד השקעה חינוכית מוקפדת ואיכותית. משחר ילדותה היא אהבה לטייל בחיק הטבע, ואהבה זו נמשכה והתקיימה כל חייהּ. שדות הנרקיסים לאורך נחל חרוד, גושי הרקפות במצוּקי הגלבוע ומדרונות גבעת קומי המאדימים מפריחת הכלניות היו נופי ילדותה שהוטמעו בליבַּת נפשה. המסעות הרגליים המפרכים בשנות נעוריה, מהליטני ועד הנגב, עיצבו את זיקתה לארץ ישראל ונחקקו בעמקי זיכרונה. אהבה נוספת שאִפיינה את גינה כל חייה הייתה אהבת הדעת והתשוקה להרחבת השכלתה ואופקיה. היא הצטיינה בלימודיה מהגיל הרך, כשלמדה לקרוא בעצמה מתוך מודעות ושלטים שהיו תלויים בגן. את זכרם של מחנכיה – משה כרמי, מנחם אורן וכרמי יוגב – נצרה תמיד בהוקרה עמוקה. גינה השתתפה בפעילות התרבותית הענֵפה בחברת הילדים, במסיבות ליל שבת ובחגי ישראל בתל-יוסף. על הקשר ההדוק עם חברות ילדותה וחבריה, קשר שהתחזק והתעצם במבחני האש של בני דור תש”ח, שמרה גינה עד אחרית ימיה.

עבודת הכפיים הייתה יסוד מוּסד בילדוּתה ובנעוריה החל ממסיק הזיתים בכיתה ב’, עבור לעבודות העונתיות בענפי החקלאות וכלה בחליבה הידנית האין-סופית של הפרות ברפת. “כל שנות חיינו עבדנו עבודה קשה ובלתי נגמרת, אבל הייתה תחושה של הזדהוּת עם דרך ההגשמה והפרנסה היצרנית של החברה הקיבוצית. ההרגשה שכולם שותפים לדרך הנבחרת הזאת נתנה לכולנו הרבה מאוד כוח באמונה בצִדקת הדרך ובהתמודדות היום-יומית עם הקשיים הפיזיים”, אמרה.

בשנתה השמינית פרצו בארץ מאורעות דמים, ומכאן ואילך הפך המאבק הלאומי לחלק נוכח בחייה. בפרדס למרגלות הגלבוע גדעו הפורעים הערבים שתילים ליד מעיינות ריחנייה; ליד שאטה הוצתו שדות תבואה; ובקיץ 1936 תקפה כנופייה מהכפר קוּמי את תל-יוסף. בכיתות התיכון, בתקופת מלחמת העולם השנייה, החלו אימוני הגדנ”ע ב’הגנה’, וב’שבת השחורה’ נעצרה במכלאת השבויים לאחר שהתעמתה ברפת עם חייל בריטי שנעץ בגבה את כידונו. במארס 1947 התגייסה גינה לפלמ”ח. תחילה שירתה במחלקת גבעת-חיים, ולאחר מכן הוצבה כמזכירת פלוגה ז’ בפיקודו של חיים פוזננסקי (פּוֹזה). בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, ביוני 1948, מונתה גינה למפקדת פלוגת הבנות בגדוד השישי, תפקיד שהיה מעין קצינת ח”ן גדודית. כעבור חודשיים עברה קורס קצינות ובהפוגה השנייה עברה לשמש מזכירת אגף המודיעין במטה חטיבת הראל. בתפקידה זה הייתה בחפ”ק החטיבתי במבצע ‘ההר’ במרחב ירושלים ובמבצע ‘חורב’ בפִתחת ניצנה. בתום מלחמת העצמאות הוצבה גינה כמזכירת ‘צוות ההפעלה’, יחידה חדשה שהוקמה באגף ההדרכה המטכ”לי.

ב-25 ביולי 1949 נהרג אחיה הצעיר, חיים שמאראגד, וגינה שוחררה מצה”ל כדי לסייע למשפחתה.

כשחזרה לתל-יוסף עבדה שנתיים ברפת עד יציאתה בשנת 1952 לסמינר הרעיוני באפעל. ב-1 בספטמבר 1952 עברה לבית-השיטה בתקופת ‘הפילוג’ ב’קיבוץ המאוחד’. “רציתי מאוד ללמוד, להרחיב את אופקיי ולרכוש השכלה נוספת, ובעיקר לא רציתי להיות במאבקי ‘הפילוג’ הפנימיים”, סיפרה. עם סיום הקורס באפעל גויסה לשנה בוועדת הביטחון במזכירות הקיבוץ המאוחד, ולאחריה התחילה את שנת עבודתה במטבח הילדים.

בשנת 1950 הכירה גינה את לוי מן וכעבור ארבע שנים הם התחתנו ב-27 ביוני 1954, והקימו את ביתם המשפחתי בבית-השיטה. לגינה ולוי נולדו שני בנים ושתי בנות – ניר, אירית, מיכל ונועם.

שנים רבות עבדה גינה במערכת החינוך במשק. תחילה בגן ה’, לאחר מכן בגן ד’, ולבסוף בפעוטון ד’. בשנת 1972 יצאה לשנת לימודים מלאה ב’אורנים’, ובשנת 1979 נקראה ללוות את גרעין ‘מִשׂגב’ לאורטל. גינה שבה לטיפול בגיל הרך ובהגיעה לגיל שישים בשנת 1988, סיימה את פרק עבודתה בבתי הילדים. היא התחילה לעבוד באולם התגמיר ובמחסן הבגדים, עד שנפגעה בבִרְכָּה בהיותה בת 74 שנים, ונאלצה להפסיק את עבודתה.

כל שנותיה השתתפה גינה בחוגי עיון במשק, במועצה האזורית ‘הגלבוע’ בתחומֵי עניין הקרובים ללִבה – לימודי ארץ ישראל, מורשת ישראל, ספרות, מקרא ותלמוּד. כמו כן טיילה לאורך הארץ ולרוחבה בחוג המשפחה ובמסגרת חוגים שונים של ידיעת הארץ. שנים רבות השתתפה בהנאה רבה במִפגשי מועדון יום ב’, ושמרה על חברוּתה עם עופרה שדמי, חדוה רייכמן ו’התל-יוספים’. גינה הפליאה בעשייתה הביתית מבישול ואפייה, סריגה ותפירה, טיפוח גינת נוי מפוארת וכלה בהתעמלות ושחייה לשמירת הכושר הגופני.

לימים סיפרה גינה: “הקמת המשפחה והולדת הילדים שינו את סדרי חיינו. המחויבות להנקה ולהאכלה שלהם, לטיפול בהם בבתי התינוקות, בפעוטונים, בגנים, בבתי הילדים ובבית הספר עמדו במרכז חיי המשפחה. לוי ואני הרגשנו מחויבים מאוד לחינוך הבנים והבנות שלנו. ההתייחסות שלנו הייתה קודם כל לילדים, והם השפיעו על כל הוויית הבית וההתרחשוּת המשפחתית. מהילדים רווינו נחת ובשנות השמונים התחילו להיוולד הנכדים שלנו, והם הפיחו רוח חדשה במשפחה ושמחה עצומה. מדרך הטבע האחריות הישירה על חינוך הנכדים מוטלת על הוריהם, והתרומה שלנו באה לביטוי בנכונות לעזור ובהנאה הגדולה של הבילוי המשפחתי. יותר מכל אהובות עליי שעות הבילוי המשפחתי עם הילדים והנכדים האהובים”.

בעקבות מצבה הבריאותי באוגוסט 2012 החליטו גינה ולוי לעבור ל’בית הפז’. מדי בוקר סרקה גינה בשיטתיוּת את העיתון היומי ועקבה אחר כמויות הגשם שירדו בחורף. עם פטירת לוי חשה גינה במלוא עוצמת חסרונו. משהחמיר מצבה הבריאותי, נשאה גינה את מכאוביה בגבורת נפש נדירה.

ביום ד’ בניסן תשע”ו, 12 באפריל 2016, הלכה גינה לעולמה מוקפת במשפחתה.

יהי זִכרה ברוך.

הספד לאמא

 שְׂבֵעַת ימים מובאת אמא למנוחות,

והינוּמת צניעוּת כְּלילת יופי פרוסה על עשייתה ומעלותיה.

 בילדותנו סיפרה מפעם לפעם על המשפחה ועל עלילות ילדי תל-יוסף ובית הספר המשותף.

לימים הזכירה במשפטים ספורים את העבודה המפרכת בַּגיוסים בְּשמש הקיץ הקופחת, את חליבת הפרות בידיים קפואות בלילות החורף, ואת המסעות הרגליים לאורכה של הארץ ולרוחבה.

בערוב ימיה הִסכימה לספר על שירותה בפלמ”ח ובחטיבת הראל במלחמת העצמאות.

 אִמא הדעתנית וחריפת השכל, המגובשת בעמדותיה הקיבוציות, הִסתפקה במועט, אך אופקיהּ נפרסו על פני כנפות תבל. היא לא הִפסיקה לטייל וללמוד, להתפעל מפיתוח הארץ ומפריצות דרך מדעיות, להתרגש מתגליות ארכאולוגיות, לִהתבשם מחידושי השפה העברית וממִכמני המקורות, להתענג מיצירות ספרוּתיות, וליהנות ממופעי תרבות ושירה.

 המִשפחה הייתה בראש מעייניה, ואת אהבתה הִרעיפה בלי אומר ודברים. היא מיעטה במילותיה, אבל היה לה צחוק מתגלגל ומאור פנים קורן, וּשנינוּת לשון מושחזת וחום אנושי, שהִביעו את עוצמת רגשותיה.

אמא התברכה בַּבּית המשפחתי שהקימה עם אבא;

הִתעלתה בִּנתינה אִמהית אין-סופית;

והתמוגגה באושר חלומי במחיצת נכדיה ונכדותיה.

כל אלה מילאו את עולמה באהבה שאין גדולה ממנה.

את כאבי חוֹלְיָה היא נצרה באצילוּת נפש ובגבורת רוח עילאית.

 אמא ידעה לחיות את חייה,

וכמי שנֵיחנה בַּכִּישרון לברך על היֵש ועל הקיים,

היא זכתה למצותם במלוא עושרם וחִיוּניוּתם.

 

שְׂבֵעַת ימים מובאת אמא למנוחות בבית עולמה;

בנוף העמק שהיה מעוּרֶה בנימי נפשה, ובאדמתו תימָצא מנוחתה באהבה עד עולם.

 ניר מן

 ד’ בניסן תשע”ו,  12.4.2016

לאמא,

גשם לא חורפי שטף לרגע את המסביב, ואת ישֵנה. כבר לא יודעת.

הלוואי שלא תדעי יותר אִמא, לא כאב, לא צער, לא חולי.

הלוואי שתמצאך מנוחה נכונה.

בימים אחרים צָמֵאת לדעת. תמיד הרחבת והענקת לנו מלוא החופן.

תמונות רסיסי זיכרון:

מטבחון קטנטן. אמא וצמה ארוכה. לצִדה ילד, שניים, ארבעה – מחכים לקופסת הגפרורים המתקררת על החלון, ללקק מתוכה סוכר מורתח עם לימון.

או מכינים יחד עוגיות דבש, ריבת תות, ממרח שוקולד והטעם – גן עדן.

 

הייתה גם קופסת התפירה, שמתוכה שלפת חוטים צבעוניים. לפעמים – רק לשזור.

מגולגלים בכיוונים מנוגדים “את לתל-יוֹ, ואני לשדה-נחום”.

או להבדיל, רקמת צלבים מדוגֶמֶת על חולצת השבת.

חוטי צמר הפכו אפודת טלאים במסרגה אחת, והפינאלֶה במפעל השמיכות של אבא ושלך שבהן כיסיתם את כולנו.

טיולים. אולר של קבע שמצא את דרכו אפילו למגֵרתך בבית הפז.

תמיד גינה, תמיד מילים, והרבה גם שתיקות של טעם ושל קושי.

איזה אומץ לעבור איתך את מסלול הצינורות באסם, מעל משפך האופל.

או כשנקראת משולחן השבת בחדר האוכל להחזיר שוב את התיִש של גן ד’ שברח.

כל חג פמוטי הכסף, חבילות לצבא, סיכומי הרצאות: “חשבתי שאולי תרצי..”, ברֵיכה, מרק – אהבות פשוטות.

עם הנכדים: ברגעים משלכם, במפגשים משפחתיים, שמחה בכל חידוש, מחובקת, מתמוגגת.

מוסר העבודה המוקפד הִתְיָיתֵר בתום העבודה בתגמיר, ואהבת את ימייך בבית עם אבא.

קיץ אחד, בָּאוּנוּ שנים של חולי ופרֵידה.

לפלא הייתה בעיניי דרכּך:

כשם שהיו הסגור והכואב, כך נתת ופתחת והִפקדת עצמך בידינו, וביד הצוות המטפל.

לא מתלוננת, פקוחת עיניים ומאפשרת.

לשאלה “איך את מרגישה?”, לעולם הייתה תשובתך “טוב”. ואנחנו הן ידענו.

אימא יקרה,

כל כך רציונלית,

מה “ימתקו לך רגבי עפרך” עכשיו?

מה “גם אבא שם למעלה…”

אבל משאלות לב – הן אפשר.

ממהמורות אין-ספור, בעונג ובאהבה לך אִמא.

נוחי בשלום.

  אירית ירדני

 

אמונה ואהבה לילד המתקשה

 לגינה,

כמה מילים עם סיום עבודתך בבתי הילדים בבית-השיטה.

את יסודות העבודה הבסיסיים, מוסר העבודה, ההבדל בין עיקר לטפל, לא לעשות עניין אם הסדרנית לא סידרה ‘החלפה’ למטפלת; רכשתי בעבודתי עם גינה ואני נושאת איתי מאז בכל דרכיי.

ולא רק בבתי הילדים; בכל מקום שאני עובדת בו ושאעבוד בו, מלווה אותי מטען זה.

כולנו נפגשות עם הילדים בגן; נחמדים בראשית צמיחתם.

מתקשרות אליהם כאילו היו ילדינו.

זה מתחיל עם ההקמה בבוקר.

אבל אנו נפגשות גם בילדים המתקשים; אותם שאינם חריגים אך אינם מהילדים שמקבלים ישר חיבוק ונשיקה בבוקר. או שנוזל להם תמיד מהאף, או…

ועל זה הייתי רוצה לספר.

במשך כל שנות עבודתי בבתי הילדים לא נפגשתי עם מטפלת שהייתה לה רגישות כל כך גבוהה, במיוחד לילדים האלה. כמה עידוד וטיפוח, אמונה ואהבה ידעה גינה להעניק להם.

אינני יודעת אם ילדים אלה יכולים אפילו להעריך מה הם חייבים לגינה על הביטחון והחום שהעניקה להם לאורך כל הדרך. זה הביא אותי למחשבה שבכל צוות חייבת להיות אחת כמו גינה!                                                                                            

                                                                                                        יישר כוחך,

                 ניצה וינקלר

 

 

(דברי פרידה במסיבת הצוות החינוכי שנערכה לכבוד גינה מן עם סיום עבודתה בבתי הילדים; 1988)

יהי זכרו ברוך