עמיחי ירחי – בית השיטה

חיפוש לפי אירוע:

עמיחי ירחי
חבר

30.7.1943 16.9.2015

ג תשרי

עמיחי נולד בבית-השיטה בשנת 1943 לרינה ויונה ירחי. יונה (רבניצקי) היה יליד רוסיה ורינה (מרגלית) ילידת ארצות הברית. עם היוודע בארץ ממדי השואה באירופה, החליטו רינה ויונה לקרוא לבנם בשם שיעיד על נחישותנו להמשיך ולחיות כעם, למרות הכול. באותה שנה נולדו בבית השיטה כ- 30 תינוקות, המחזור הגדול של בני הקיבוץ אשר עם כניסתו לבית-הספר נקרא שמו “תומר”. עמיחי היה בן יחיד בין שלוש בנות, נורית, חנה ושושי. למן ילדות התבלט בחברותיות ובשמחת חיים, מאפיינים שיהפכו לסימן ההיכר שלו. בשנת 1956, במבצע “קדש”, נהרג אביו יונה והוא אך בן 41. רינה וארבעת ילדיה התמודדו עם אובדן אב המשפחה בראש מורם.

בסיום שנות בית-הספר התגייס עמיחי לסיירת גולני, למסלול מאתגר ומפרך. את קורס הקצינים סיים כחניך מצטיין פלוגתי וזכה לקבל את סיכת המ”מ מידיו של הרמטכ”ל יצחק רבין.

עם השחרור הצטרף לגרעין הבנים בנוה-אור, תוך התמסרות מלאה לאורח החיים החלוצי בקיבוץ היושב בסמוך לירדן. בנוה אור, שנת 1967, הקים משפחה עם רזיה בן גוריון, אף היא בת בית-השיטה, ולשניים נולדה בתם יפעת.

עם שובו לבית-השיטה נשלח עמיחי ללימודים באוניברסיטת חיפה, וסיים בהצטיינות את לימודיו בפקולטה לידיעת הארץ. בתום הלימודים נקלט עמיחי בסגל המחנכים-המורים של בית-הספר המקומי והמשיך בהוראה במשך שנים רבות. במהלך שנים אלו שימש גם כמנהל בית-הספר המקומי.

בשנת 1972 נולד לרזיה ולעמיחי בנם יונתן.

בין השנים 1981 ל-1984 שהתה המשפחה ברוקוויל, מרילנד, בסמוך לעיר וושינגטון, שם שימש עמיחי שליח של הסוכנות לקהילה היהודית.

עם שובה של המשפחה משליחותה הגה עמיחי, יזם והקים מסגרת ייחודית לקליטה של תלמידי כיתה י”א מארצות הברית, בצמוד לבית-הספר המקומי. לימים נודעה תכנית זו בשם “הכיתה האמריקאית”. מאות תלמידים מארצות-הברית למדו בכיתה האמריקאית במשך 17 שנות קיומה משנת 1985 ועד המחזור האחרון בשנת 2002. היה זה מפעל חיים של איש אחד ועל כך זכה עמיחי, בשנת 1998, בפרס ארגון המורים. בד בבד התמסר עמיחי לאהבתו לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל ואסף לביתו חרסים ואבני צור אותם רכש במשך שנים.

בראשית שנות התשעים נפרדו דרכיהם של עמיחי ורזיה, אף ששמרו על קשר לאורך השנים הבאות. ב-1991 פגש עמיחי בשולה דיין, חברת קיבוץ המעפיל, אהבה שתפרח עד מותו שבא לפתע. עשר שנים אחר-כך, ב-2001, נישאו השניים.

בשנת 2002 נפטרה רינה אמו של עמיחי.

עם פרישה מהוראה הפך עמיחי למדריך טיולים ברחבי הארץ תוך התמקדות בדוברי אנגלית וזכה לקהל אוהדים גדול. בצד אלה ולפעילותו במכון “שיטים” (לשעבר ארכיון החגים הבינקיבוצי מיסודו של אריה בן-גוריון) היה מעורב בפעילות ציבורית כחבר בוועדות שונות, כמרכז תרבות וכמזכיר פר”ח ( ר”ת “פרט רווחה וחברה”, מקביל לתפקיד מזכיר חברה טרם הליך השינוי). תפקיד זה מילא עמיחי בימים הרי רגישות עת הוגשמו אורחות החיים של בית-השיטה כקיבוץ מתחדש. מחויבותו לאחריות לקהילה, ערך שהיה נר לרגליו, מצאה ביטוי בניהול צוות הקבלה למועמדים לבנות את ביתם בשכונה הקהילתית.

בשבע השנים האחרונות ריכז את צוות ערב הזיכרון לחללי מלחמות ישראל. בשנה האחרונה הצטרף לצוות החינוך של “עמותת צועדים ביחד לעתיד משותף”, יוזמה של יעקב יוניש לקיום יחד של יהודים וערבים בישראל.

בחודשים האחרונים לחייו תכנן עמיחי כנס גדול של תלמידי הכיתה האמריקאית לדורותיהם בקיץ זה, יזם ולא זכה.

מותו שנחת על שולה, על משפחתו ועל כל מכיריו, כך ללא התראה, היכה את הכל בתדהמה.

בעת האחרונה ליווה עמיחי בייסורי נפש ובכאב רב את זוהר נכדתו, בתו של יוני, במחלתה. עמיחי הניח חמישה נכדים אליהם היה קשור בכל נימי נפשו.

מאות באו לחלוק לעמיחי כבוד אחרון, אותם רבים עליהם השפיע, כמחנך, כמנהל בית ספר, כמנהל הכיתה האמריקאית, כרכז פר”ח, כאב, כמדריך וכידיד בכוח אישיותו וערכיו.

תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים של חברתנו.

“עמיחי נולד בימי קיץ לוהטים בשנת 1943”, מספרת אימו רינה ירחי, “חודשיים לפני לידתו, התלבטנו יונה ואני מה שם נקרא לבן שיוולד לנו בימים נוראים אלה, בהם נודע לציבור על הרצח ההמוני של עמנו, והחלטנו לקרוא לו עמיחי, מעין קריאת תגר כלפי העולם…”

ביום הולדתו ה- 50 ציין עמיחי “ציוני דרך” משמעותיים בחייו:

“מאז היותי נער ועד היום, החל מפעילות בחברת הילדים, דרך הקמת גרעין בני הקיבוצים לעזרה בנוה-אור, השירות בחטיבת בני הקבוץ המאוחד ובתנועה, הצבא, ההליכה לנווה אור, המעורבות הנמשכת בענייני חינוך, כולל ניהול בי”ס בשתי קדנציות, השליחות לארה”ב, וכמובן הכיתה האמריקאית- בכל אלה באה לביטוי המעורבות העמוקה שלי בנעשה סביבי. כשחשבתי מי השפיע עלי ועל דרכי חשבתי על בנימין גלעד- דבקותו בעשייה הקטנה, היומיומית, ההתמדה לאורך זמן, והדוגמא האישית- כל אלה היוו לי מקור להזדהות”.

הבייבי של עבודתו החינוכית הייתה הכיתה האמריקאית אותה טיפח ושמר על הקשרים עם חניכיה לאורך שנים. “שתי מטרות יש לתוכנית הזאת”, סיפר עמיחי, האחת לחזק בנוער הבא לכאן את הזהות הציונית והחוויה הישראלית, דרך טיולים, למידת ההיסטוריה של המקום, מפגשים עם אנשים ועוד…

המטרה השנייה היא לחשוף את קהילת בית השיטה ליהדות מצפון אמריקה.

כבן קיבוץ וכישראלי חשוב לי מאוד הקשר עם יהדותי שלי ועם יהודים בעולם.

אני חוליה בשרשרת שמטרתה לחזק את זהות הנוער היהודי. זה נשמע פרזיולוגי אבל אני באמת מאמין בזה”.

למסיימי מחזור 1991 כתב עמיחי- “שאפתי לחזק בכם ערכים של שותפות, עזרה הדדית, יושר, חריצות, לקיחת אחריות אישית, הגינות יחס חיובי לעבודה…אני מקווה שהמושגים: “כל ישראל ערבים זה לזה” וכן “עם ישראל עם אחד ולב אחד“- יהיו חלק בלתי נפרד מזהותכם האישית”.

בתום פעילותו החינוכית המשיך עמיחי בפעילות ציבורית – במשך יותר משבע שנים, שנות ההסתגלות להפרטה, עמד עמיחי בצומת רגיש של חיינו בניהול פר”ח. “תפקידי היה”, כתב בסיכום תפקידו “לבחון את הצרכים המיוחדים של חברים, שלא יכלו לממן אותם בכוחות עצמם ולסייע במידת האפשר. במקביל עסקתי רבות בהרחבה הקהילתית, אני משוכנע שקבלת עשרות המשפחות החדשות לבית-השיטה הצילה את הקיבוץ מדעיכה ונתנה דחיפה עצומה לצמיחתה המחודשת.”

את סיכום דבריו שנכתבו ממש לפני חמש שנים לחג המשק ה- 82, ניתן לקרוא היום כצוואה וברכה שכתב עמיחי לכולנו:

“במהלך תקופת עבודה כה ממושכת ובמגע היומיומי עם מצוקות החברים, שגיתי לא אחת. אני יודע שחברים נפגעו מדברים שאמרתי ועשיתי. על כל אלה אני מתנצל ומבקש את סליחתם. זהו הזמן לאחל לבית השיטה שתבואנה עלינו שנים של ברכה, של צמיחה חברתית ותרבותית, שנדע לפתוח את ליבנו לאחרים, ושנהיה שותפים פעילים בעיצוב הסביבה בה נחיה”.

בשנה האחרונה היה עמיחי שותף פעיל, עם יוניש בעמותה “צועדים יחד לעתיד משותף- יהודים וערבים”. אחדים מהם נמצאים כאן איתנו.

ומאחורי כל שנתן לחברתנו בכל ליבו ומאודו, קיימת אהבתו למשפחתו הרחבה. עמיחי טיפח את הקשרים עם – אחיותיו- נורית, חנה ושושי, ילדיו עם רזיה – יפעת ויוני, חמשת נכדיו ואשתו שולה.

באזכרה להוריו ב- 2004 כתב עמיחי:

“אבא ואימא שלנו הם אנחנו”. בהמשך ציין בתודה את התכונות שספג מהוריו שהפכו לחלק ממנו:

“אהבה לארץ וסקרנות להכיר ולטייל בחבלי הארץ השונים. השאיפה ליושר, להגינות וצדק. ההיצמדות לאידיאליים הלאומיים והאנושיים. הזיקה לבית ולעמק שלנו. הרחמנות על בני אדם ועל החיות כאחת. הפתיחות וקבלת העולים והנקלטים. הידענות, האהבה לספר, והפתיחות לעולם הרחב. הקפדנות ואהבת הסדר וגם הרגשנות שנטועה עמוק עמוק בנו. ולבסוף הדוגמא האישית והצניעות שהם נחלתנו ונחלת צאצאנו.”

עמיחי נלקח בחטף מרקמת חיינו, ובנו נותרה תחושה שדברים רבים עוד יש לנו לומר זה לזה, ובעיקר רצון להודות לו על היותו כאן בינינו ועל כל שעשה בחייו המלאים אהבת אדם וחיים.

נזכור את עמיחי כאדם:

“הולך תמים, פועל צדק ודובר אמת בלבבו“.

עמיחי תולדות חיים

הקישו על הקישור למטה

amichai_youtube

אבא

איך מסכמים 72 שנים במאתיים מילים.

זה בערך שלוש מילים לשנה. ממש מעט

העמק:

נולדת בבית חולים העמק, גדלת באוהל, בבית האחרון בקצה הקיבוץ. איבדת את אבא שלך במבצע קדש, הוא טמון כמה צעדים מפה, מצטיין קורס מפקדים, מצטיין בטכניון, ממימי נווה אור (שם יפעת נולדה).

בזכותך אבא, אנחנו יודעים גאוגרפיה וגאולוגיה, לחפש מאובנים ולזהות חרסים, יודעים איפה השבר הסורי אפריקאי, יודעים אסטרונומיה, לזהות את הדובה הגדולה והקטנה, כוכב הצפון, בלי אפליקציות. כך אנחנו משתדלים ללמד גם את ילדינו.

למדנו להאמין באנשים ולסמוך עליהם, עד שיוכיחו אחרת.

למדנו לזהות באיזה עונה החצב פורח, למדנו שהחיטה צומחת שוב.

למדנו לכבד את המתים, ויחד עם זאת לקדש ולאהוב את החיים.

זכינו בעוד מאות אחים ואחיות שחינכת בכיתות האמריקאיות.

מורה

כשהיית מורה שלי בגאוגרפיה העפת אותי מהכיתה כשעשיתי רעש. למרות שאני הבן שלך.

כשיפעת קיבלה ריתוק מהצבא- לא באת לבקר אותה. למרות שהיא הבת שלך. לא מרוע לב חס וחלילה, אלא מחינוך . זכינו לחינוך.

אנחנו יודעים איפה שאול נפל על חרבו בגלבוע, אנחנו יודעים איפה קרב יעל וסיסרא, אנחנו יודעים איך שתו הלוחמים במעיין חרוד לפני שיצאו לקרב. אנחנו יודעים שמסורת, דת, וציונות- הולכים יחד. גם בלי להאמין באלוהים.

למדנו ממך שאפשר להיות צנוע וענו, ומאושרים בחלקנו.

היו לך עוד תכניות רבות. אהבת את הקיבוץ והעמק, וכאן אתה גם מגיע למנוחה אחרונה. אנחנו אוהבים אותך מאוד ומודים לך שהיית אבא נפלא ואיכפתי.

נוח על משכבך בשלום. אנחנו כאן להמשיך את דרכך היפה.

אוהבים, מחבקים, מעריצים – יונתן ויפעת

ברגע בו אתה מבין, שאבא שלך לא יהיה כאן יותר, יש מחנק בגרון.

ודמעות שזולגות . ואלם.

ברגע הזה אתה מבין, שהאבא שלך הכול כך חיוני, חכם, ואכפתי –

כבר לא יהיה להגיד מילה טובה, או להתעניין בשלומך.

ברגע הזה , שום מילה או תיאור לא יוכלו להכיל את חסרונך.

מרגע זה, מתחיל הגעגוע.

אך גם הכרת תודה עצומה, על מי שהיית :

תודה שלימדת אותנו מהם ערכים נפלאים של אהבת המולדת, אכפתיות אינסופית לאחר, ורצון תמידי לתרום ולהשפיע לטובה.

הראית לנו יום יום ושעה שעה : כמה החיים שלך מלאים בעשייה ומימוש, והיית דוגמה לאנשים רבים.

היית עבורנו אבא קשוב ואכפתי,

והטמעת בנו ידיעה חשובה ומבורכת : שאתה אוהב אותנו.

על כך תודתנו לך.

גם אנחנו אוהבים אותך מאוד.

נוח על משכבך בשלום, בקיבוץ ובעמק שכל כך אהבת.

חיבוק גדול.

יפעת

עמיחי אהוב ליבי:

לפני 24 שנים, בדצמבר 91, התקיים בבית השיטה “ערב רווקים ורווקות”. יונית, האחיינית של עמיחי, שאלה אותי: אולי את רוצה לפגוש את הדוד שלי? אפילו לא ידעתי אז איך נוסעים לבית השיטה…

עמיחי חזר באותו ערב מטיול עם הכיתה האמריקאית בירושלים, והזמין אותי לארוחת-ערב בחדרו. פגשתי עלם חמודות יפה-תואר, איש שיחה מרתק, שפתח לפני עולם.

הייתי אז אלמנה עם שלושה ילדים צעירים, וגרתי בביתי בקיבוץ המעפיל – והניצוץ שנידלק באותו ערב הפך לאהבת חיינו.

מראשיתו התבסס הקשר בינינו על נסיעות ומפגשים בשני הקיבוצים, ובהדרגה גם עם שתי המשפחות. לאט לאט התרחב והעמיק הקשר זה אל זו, וכל אחד נחשף אל עולמו ואל תחומי העניין של השני, אך ידע גם לתת מרחב לזולתו. ולמרות השונות בינינו, הלכה האהבה וגדלה.

כעבור עשר שנים של יחד יציב וצומח, הציע לי עמיחי למסד את הקשר – מתוך רצונו להעלות את רמת המחוייבות ההדדית, וגם לתת לאהבתנו ולבית המשותף שלנו גושפנקה חוקית. החתונה השמחה שלנו התקיימה במועדון המעפיל בקיץ 2001, עם שירת שלישית המעפיל ששנינו כה אוהבים.

כל אחד מאיתנו היה ועודנו קשור ומחובר מאוד לקיבוצו ולחברתו, וגם נשא בתפקידים מרכזיים, שהבולט בהם היה הכיתה האמריקאית, “פרוייקט חייו” של עמיחי. ועם זאת, עלה בידינו לפתח דגם של חיי נישואים נפלאים, להם קראנו “נישואים-נוסעים”..

מאז היכרותנו עברו 24 שנים של קשר אוהב ומתפתח, עם המון שיחות, שיתוף ואמון מלא, שהקרין על כל המשפחה. כך התהדקה גם הקירבה בין יונתן ויפעת, ילדיו של עמיחי, לבין ילדי עידן, יונתן וטל. ילדי, שהתייתמו מאב בילדותם, למדו לראות בעמיחי דמות משמעותית ואהובה, בדומה לקשר של ילדיו אלי.

כשהפך עמיחי למדריך טיולים מוסמך, הפכו הטיולים וההיכרות העמוקה עם הארץ ותולדותיה לעוד אהבה משותפת שלנו.

לאחרונה החלטנו, שבתום השנה הזאת, כשאצא לפנסיה, נעשה יחד את “טיול חיינו” : עמיחי כבר תיכנן לפרטיו את המסע בארה”ב, בקנדה ובדרום אמריקה, במקומות שהכיר ואהב, וביקש שנחווה יחד ביקור ארוך בהם. עוד תוכנית שכבר עבד עליה, היא מפגש “ריוניון” של כל תלמידי הכתה האמריקאית לדורותיהם, שמתוכנן לשנה הקרובה.

המחלה הפתאומית, שפרצה באלימות כזאת, גדעה את כל התכניות האופטימיות שהיינו בעיצומן.

עמיחי, אני אוהבת אותך בכל ליבי ונשמתי, והפרידה כל כך קשה.

אני מבקשת להשמיע שיר אהבה ששנינו אהבנו, שמילותיו משיר השירים, ומבצעת שלישיית המעפיל:

הוא מה רבו געגועי-

מה המה ליבי אל דודי.

הו, מה רבה אהבתי-

לא ישטפו נהרות

את זו האהבה.

בוא אלי, שאהבה נפשי,

בטרם יום יפוח לו, ונסו הצללים…

שולה דיין

לפני יותר משלושה עשורים, בעת שליחותו בארצות הברית, עמיחי חזה את הפרויקט, שמהר מאוד הפך למרכז חייו לשנים רבות: תכנית תיכון לילדים אמריקאים, שתאפשר להם ללמוד שנה אחת בארץ, בקיבוץ. דרך ה”כיתה האמריקאית” בבית השיטה, הצליח עמיחי להגשים את החזון החינוכי-ציוני-שיתופי שלו ולהביא נוער יהודי אמריקאי לארץ, ללמוד על המקום ותולדותיו, להכיר את מרחביו וללמוד על תפקידו הייחודי בקיום היהודי. הוא רצה שהם יחוו את כל הדברים האלה כחוויה אישית ראשונית, בגיל בו הם פתוחים לרעיונות חדשים.

התכנית הביאה מאות תלמידים אמריקאים לישראל והייתה להצלחה גדולה. דרך התכנית, עמיחי הטמיע בנערים את אהבת הארץ, תחושת קירבה לנופיה, לאדמתה, ואולי יותר מכל, לאנשים שפגשו בה – המשפחות המאמצות, נערי וחברי הקיבוץ. אני בטוח כי רבים הם בוגרי התכנית שיעידו על כך שאילולא הכיתה האמריקאית – ובעצם, אילולא עמיחי – החיים שלהם היו נראים אחרת לגמרי. באשר לי, עמיחי בחר עבורי את משפחת ארנברג, משפחתי בארץ עד היום, ובזכות בחירתו את יעל כמדריכה לתכנית, פגשתי את אשתי.

מי שמכיר את התכנית יודע שהמאמצים, הזמן, והאנרגיה אותם עמיחי השקיע בה לאורך השנים היו על-אנושיים, ועל כך, בשמי ובשם כל בוגרי התכנית, ברצוני להודות לו ולמשפחתו.

עבורי, עמיחי היה הרבה דברים. בהתחלה, הוא היה מנהל, מורה ומעין אבא, אמנם דיי קשוח, אך ללא ספק, אישיות בה כולנו התאהבנו לבסוף. לקסיקון “ביטויי עמיחי” באנגלית, הידועים היטב לבוגרי התכנית, כגון: “When the cat is not at home, the mice tend to celebrate” או “I know from my experience, you will suffer in the end” – ועוד רבים… כולם מלאי חוש הומור ומשקפים את הקשר הייחודי של בוגרי התכנית עם עמיחי, מנהיגם. ברבות השנים הפך הקשר לקשר של הערכה וידידות מיוחדת.

עמיחי היה חבר טוב, עמו תמיד היה כיף לדבר ולהיפגש. הוא ידע לתמוך ולעודד, לתת מרחב, ולהיות נוכח. עמיחי ושולה הקימו בית חם ורחב אהבה. הם אימצו אותנו אל ליבם ויצרו קשרים מיוחדים עם כל אחד מילדינו, אם בשיחה קשובה או במשחק כדורגל רב עוצמה – שהיה מתיש אותי, בעוד עמיחי היה ממשיך לרוץ ולהבקיע! כך נזכור אותו. הוא שמור בליבנו לעד. אנחנו אוהבים אותו ומאוד נתגעגע.

גרמי – הכיתה האמריקאית

הדר סוסקינד כתב בפייסבוק

All men and women must eventually return to the earth. Very few take with them the level of love, admiration and respect earned by Amichai Yarchi in a lifetime of giving to others. Rare is the person who truly helps shape someone else’s life. To have done so for literally hundreds of people, is a life well lived.

Amichai was the kind of man who had vision and the ability to turn it into a reality. For hundreds of young Americans, he is one who made the desert bloom (with Gilboa Iris’s of course). He is one who brought both Ben Gurion and Bar Kochba to life. He is the one who taught us that it is important to know what you can see on a clear day, and how to get there.

He taught the teenage me about responsibility for my actions. When I was 18 and contemplating how to make my first adult decision about moving to Israel and joining the army, it was to Amichai that I turned for guidance.

The outpouring of love for Amichai is no surprise to anyone who ever had the pleasure of sitting in his apartment on the kibbutz for an evening and hearing him share stories of all “his kids” and the adults that they have grown into.

If each of us is able to have only a small percentage of the impact on the world that Amichai has had, if we give of ourselves as he did, if we teach, if we love, if we live up to what he has taught us, then the world will be a better place.

כתב יוני שילה קיבוץ נען

עמיחי ירחי, איש העמק ובית השיטה.

מדריך ומורה דרך בקי, מעניין ומרגש.

במסגרת טיול בהדרכתו סיירנו יום שלם באתרים רבים בעמק יזרעאל ובגלבוע. הסבריו היו מלווים בידע רב ומקיף, עם הרבה חום והזדהות עם הנושא.

חשנו שבהיות עמיחי יליד בית השיטה הוא קשור בכל נימי נפשו לארץ הזאת ולעמק,

הירבנו לשמוע ולחוש את סיפורי התנ”ך על דבורה ויעל, גדעון ומעיין חרוד ושאול המלך הנופל על חרבו בגלבוע.

עמיחי החייה בפנינו את סיפור מאה שנות ציונות, מלחמת השחרור והקרבות הקשים בגלבוע ועד העמק המשגשג, עם כל קשיי ההתיישבות. מקיבוץ וקבוצה, מושבי עובדים בתענכ”ים, ערים ועיירות. עבר הווה ועתיד עם השלום עם ירדן.

בתום הסיור עמדה קבוצת המטיילים והחמיאה לעמיחי על יום מיוחד והכרות מעמיקה עם חלק ארץ זה.

בברכה,

שרה ועמוס מר חיים – ירושלים

נעמי ואיתן בנצור – תל אביב

דניאלה ובנימין (בוג’ה) יוגב – בית העמק

יהי זכרו ברוך