אברהם דואק
חבר

 י”ז שבט תרצ”ד                       ט’ז תשרי תש”ע 

28.02.1934                            4.10.2009  

אברהם דואק נולד בירושלים ב –  1934.

המשפחה גרה בשכונת נחלת ציון.

לאב היתה חנות בעיר העתיקה אותה איבדה המשפחה עם הכיבוש הערבי של העיר במלחמת השחרור.

אברהם גדל במשפחה גדולה עם שנים עשר אחים ואחיות.

בהגיעו לגיל שלוש, למד אברהם אצל החכם פתאל ב”חדר”, לפי כל הכלללים שהיו נהוגים שם.

בנערותו השתלב אברהם בתנועת הנוער “בני עקיבא” ומשם עבר לתנועת “המחנות העולים”.

יחד עם חבורה של בני נוער ירושלמים ותל-אביבים הגיע בשנת 1952 לקיבוץ בית השיטה, למרות התנגדות הוריו. למעשה עזיבת ביתו היתה בגדר בריחה.

בבית השיטה הצטרפה החבורה לקבוצת “אורן”, והפכה להיות מעורה היטב בחיי בית השיטה. 

ב- 1954 התגייס אברהם לצנחנים, לחם במלחמת קדש, צנח במיתלה, השתתף בפעולות התגמול שהיו בשנות ה-50.

אחרי השחרור מהצבא הפליג בים על אוניית הקיבוץ “פלמח”. בשבילו היתה זו תקופה מלאת חוויות.

עם שובו למשק עבד בבריכות הדגים כמרכז הענף של בית השיטה ונווה-אור במשך 22 שנה.

בהמשך מילא תפקיד של רכז קניות לאורך שנים, בבית השיטה ובזיתיה.

כשחזר אברהם מהים פגש את יעל, שהיתה מורה למלאכה בבית ספרנו, איתה הקים בית ונולדו הבנות – מילת, מור, דלית ושולה. במשך שנותיו בבית השיטה הביא אברהם את אחיו, בזה אחר זה, לבית השיטה, וכאן גידל וטיפח אותם.

בשנת 1983, בדרך הביתה מירושלים מהתכנסות משפחתית, נקלעה המשפחה לתאונת דרכים בה איבדו את חייהן יעל ושולה. מאז גידל אברהם את בנותיו במסירות ואהבה.

לפני 5 שנים חלה אברהם במחלה חשוכת מרפא. הבנות טיפלו בו במסירות ובאהבה, יחד עם אחיו, חבריו ומטפליו עד למותו.

קטעים לדמותו

 אברם אחינו, אחינו אברם, כך כינו אותו כולם. כי באמת לכולנו היה כאח, עם החיוך החם והעיניים  הבהירות עיני הטוב והחסד.

גם השנים האחרונות לא גזלו מאברם את החיוך הטוב, גם כשלא יכול היה להגות במילים את שחש ורק ניסה ונאנח מתסכול על שאינו יכול לדבר, היה חיוכו שלוח לכל מבקר, כאומר לפחות קח איתך לדרכך את החיוך.

אברם אחינו בא מבית ירושלמי מלא ילדים, שמחת עולם על ראשם. פעם סיפר לי על הבית, “מיטה בתוך מיטה בתוך מיטה בתוך ריחות שום וקינמון, עם ספרי תפילה,  מנורת נפט…” שמחת עניים.

המעבר משכונת הפחים הססגונית לחברה הקיבוצית, היה לא קל…  אבל אברם לא ויתר, אט אט הצטרפו האחות והאחים ויצרו ביחד בבית-השיטה, מעין מובלעת מיוחדת במינה, של משפחת דואק העניפה, כל מי שזכה להכירה יודע מה פירוש אהבת שבת אחים גם יחד.

אחינו אברם הביא איתו לבית השיטה, יחד עם חבריו הירושלמים הזכורים לטוב,  את שמחת החיים הירושלמית. כשתיאר את בואו לכאן אמר: “עשו לנו קבלת פנים קשה…לא אשכח אותה, אבל אני”, הוסיף בחיוך, “בחיים שלי לא ידעתי מה זאת טינה”…

וכך  הביאו איתם הירושלמים את הניחוח הספרדי, את הניגונים המיוחדים “אבינו מלכנו”, “אדון הסליחות”… וחיברו את בני המקום  לירושלים עירם ולניגונים היהודיים השכוחים.

ועוד הביא איתו אחינו אברם, את ההסתפקות במועט, את היכולת למכור קרח לאסקימוסים, לעשות מאכלים יש מאין, לפתוח שולחן של שבת עם מטעמים ביתיים בסירים גדולים של חמין וכל השאר. תמיד יכולת לטעום אצלו מפירות העונה,  סברס שקטף בטיול הבוקר, או תאנים שהביא רעננות וטריות, תבשילי פטריות שאסף בפרדס הבוצי עם שחר, עלי גפן ממולאים ומה לא …  

ואם הטריד אותך איזה מיחוש, לאברם היו תמיד תרופות קסמים לכל מה שכאב, הגב או העצמות והפרקים, תמיד היו לו מתכונים משוכללים פי אלף משל הרופאים המומחים…

עם אחינו אברם חגגנו בערבי השירה, השתייה כדת אין אונס, והשמחה והשירה  מגרשים את העצבות והמרה השחורה.

החיים לא פינקו, את אברם,  לאחר אסון מותן של  בתו שולה ורעייתו יעל, אברם לא וויתר. הכאב שכן בעיניו, אבל הוא כמו נשבע שלמען בנותיו האהובות- מילת, מור ודלית יעשה הכל אף אם יצטרך לקטוף כוכבים מהשמים. וכך אמנם עשה. 

שוב ושוב התפעלתי מהמשפחה שעטפה אותו באהבה, מרפדת את ימיו הקשים במיטב הטיפולים, בביקורי הנכד והנכדות, בליטוף בידיים אוהבות של הבנות, בנשיקה וחיבוק חם כמו שהוא ידע תמיד להעניק לכולם. 

התמונה האחרונה שלנו הייתה כשבאנו לברכו לשנה החדשה, דלית ורותם מסקו זיתים מעץ הזית בכניסה לביתו, אברם ישב על כיסאו, ראשו שמוט אבל נפשו איתם…

אברם אחינו שהיה חוף מבטחים לאנשים כה רבים, שהיה איתנו ברגעים של שמחה, ששר איתנו עד כלות, השיב את נפשו לבורא עולם, קולו נדם, אבל נפשו הטובה תמשיך ותלווה אותנו עכשיו ובימים הבאים.

יוסי בנאי שר:   בסתיו תמיד בסתיו, בשקט ודממה

חוזרים זיכרונותי על גב ענן קטן

והם יושבים סביבי עמוק בנשמה…

רומנסות רחוקות שאריות מסורת…

                                                    כך נזכור אנו אותך אברם….

תשרי תש”ע                                                          יהודית ומשה פלד

 היה שלום דואק

השד יודע איפה אתה נמצא כעת, אבל לא לאורך זמן תהיה שם לבד הרי כולנו נגיע במוקדם

או באיחור, ואתה רק החלוץ שמכין את השטח. מנחם ומרגיע שאתה תהיה זה שיקבל אותנו .

הרי תמיד נפגוש את החיוך שלך, היפה כל כך, הנעים, הנותן הרגשה של ברוך הבא  ואם צריך לשבת בשורה הראשונה, אז איך לא יהיו שם כיסאות הנגרייה.

ואם הנשמה זקוקה לכיבודים  אז לא יתכן בלי חמין וממולאים והסברס  והזיתים ובקבוקי הוויסקי השמורים למכורים.

היית לי חבר בוגר כמעט חמישים שנה. גדלתי לצידך בבריכות הדגים . 

העבודה הייתה קשה ודרשה הרבה כח,  כח רצון והתמדה. אבל המנהיגות שלך,

שניחנה בדוגמה אישית, ביושר, בצניעות ובכבוד לכל אדם, הצליחה להכניס בי מוטיבציה  רבה ולימדה אותי אחריות ומוסריות מהי, בלי העמדת פנים, להיות אני.   

היית לי מודל לחיקוי, בכל שנותיי כבוגר, מעולם לא אכזבת.

הייתה לי הזכות לטפל בעניינך בשנים האחרונות, וללוות את ההתמודדות הקשה שחווית.

ראיתי איך אתה נאחז בכל מה שנותר מחייך הקודמים, תמיד נעים הליכות, תמיד בסבר פנים יפות, בלי להחצין את הסבל והכאב, ומשתדל כמה שפחות להכביד על אלו שטיפלו בך.

היה מרגש לחזות באותם רגעים בודדים, בהם התחברת לדיסקט הזיכרון שלך, וחזרת אלינו בדיבור רהוט, זוכר ומכיר ונוטע בנו את הידיעה שגם כשאתה לא יכול לתקשר, אתה מבין הכול.

אז תודה על מה שהיית בשבילי ושמור לי מקום טוב שם לידך. 

  כתב שמואל ארז

ועכשיו אתה.

 אחים בדם

יהי זכרו ברוך