תפריט
שלח לחבר
הדפס דף
04-6536500
עופרה חוגים
חברה
ד’ חשון תש”ו – 11.10.1945
כ”ה כסלו תשע”א – 02.12.2010
עפרה נולדה בשנת 1945 בבית השיטה. בתם של דן ז”ל ועדה ישראלי.
ילדת קיבוץ טיפוסית, שעושה בדיוק את מה שמצפים ממנה. בבית – מרדנית, עצמאית, דעתנית ושומרת על זכותה לומר את המילה האחרונה.
עפרה למדה בבית הספר המקומי בבית השיטה בקבוצת “אלומה”. בסוף כיתה י”ב בחרה להצטרף כחברה לקיבוץ.
בצבא שירתה במחנה של חיל השריון בג’וליס. מהצבא הגיעה היישר לנווה-אור שם חיכה לה שאול חוגים. ב- 1967 נולד בנם הבכור – נדב.
לאחר מותו של יוזיק, אביו של שאול, חזרו עפרה ושאול לבית השיטה.
עפרה האמינה בחינוך – לא כמתקן אדם, אלא כמגלה את ייחודו. עבדה כמטפלת בפעוטונים, כמרכזת כל מערכת החינוך בבית השיטה בשנים של המחזורים הכי גדולים, כך כמלוות קבוצת סביון לפולין, כלבורנטית במעבדית בית הספר לאחר לימודי כימיה, ובהמשך כששילבה זאת עם היותה מחנכת בבית הספר האזורי.
בקיבוץ 1969 נולד רז, ובתחילת 1972 נולד שי. בהיותה בת 40, בשנת 1985 הצטרף שיר למשפחה, סוף סוף גם ללינה המשפחתית. גידול ארבעה בנים במדינה, שכל מספר שנים עוברת מלחמה, היה קשה לעפרה ומקור לחרדות רבות.
בשנים 1994-1997 נבחרה למזכירת חברה בבית השיטה. יחד עם לואיז הובילה באומץ, ברגישות ובנחישות את תחילה השינוי בחיים המשותפים שלנו. שינוי שעיקרו מן חופש לכל פרט ופרט ושמירת העזרה ההדדית בקרב הכלל.
שנות המחלה הממושכות זימנו, בצד הכאבים והמודעות לצפוי, במיוחד עם הישנותה של המחלה, גם רגעי שמחה ואושר. עפרה ידעה ליצור חברויות בכל תחנות חייה וידעה לשמר אותן לאורך זמן. אם בטיולים, בהתאם לכוחות שהלכו וכלו, ואם בשיחות נפש על מהות וקיום שאוזל. יותר מכל הייתה המשפחה. נתינה וקבלה – כל אחד לעפרה, ועפרה לכל אחד. אחוות האחיות, שאיתן מותר ואפשר לחלוק חולשות גוף ונפש; הבנים – שידעו לסעוד, הכלות שעזרו להסעיד, הנכדות והנכדים – ששימחו ללא קץ, עד הקץ. ושאול – בשקט, בביטחה, בעדינות – ובאהבה גדולה מנווט עם עפרה לקראת פרדה.
ארבע שנים, ואני מתגעגעת מאד.
את השיחות הרציניות על דרכי אנשים ועולם תמיד היית עושה עם יורם בזמן התספורת. יורם היה יושב על הכסא האדום במקלחת ואת מספרת, מקשיבה, עונה, ולרוב מתווכחת.
לי לא היתה אף פעם סבלנות לתחלואי הקיבוץ, לפוליטיקה ולעוולות שעושים לאנשים, מתוך ידיעה ברורה שברוב המקרים אין מוצא.
ולא אתפלא אם עד עכשיו, שם, בשמים, עדיין לא הגעתם להסכמות.
לי את חסרה מאד. בדברים הפעוטים, כאילו, אני כבר לא מסוגלת לכתוב ברכות לפי א’-ב’ כפי שהיינו כותבות יחד, ולכן הברכות שלי התכווצו היום בהרבה.
המתנות שלך, שהייתי מביאה בחגים, קטנות, צנועות ומרגשות, כל-כך, חסרות לי ביותר.
חסרות לי החוויות והשיחות על הצגות וסרטים שראינו יחד עם המנוי של אמא.
לא פעם הייתי רוצה לספר לך סתם דברים, כי אם לא לך, הרי שאף אחד אחר לא, באמת, מעוניין.
עדנה היינמן – 12/2014
“הלכה היא לדרכה
עכשיו נדמה כרחוקה
פשטה היא את צורתה
אך הוויתה – מהות של אור
נוכחת ושורה
אם חפץ אתה בקרבתה
לחש את שמה והנה היא איתך”.
אמא!
כבר ארבע שנים מאז נחלצת מגופך הדואב ושבת אל נצחיותך.
ארבע שנים בהן כולנו גדלים ומשתנים.
לפעמים מרגיש לי שעברו רק כמה ימים, לפעמים מרגיש, כאילו, הלכת לפני עידן ועידנים.
ועדיין, חש אותך קרובה, חש באהבתך, נוכחת, מלווה, יועצת, מדריכה.
ובתוך כל זה קיים גם געגוע תמידי לחיבוק שלך, חיבוק בשר ודם, כזה, פשוט, כן ואמיתי.
רז חוגים – 12/2014
עפרה יום השנה הרביעי
פעמים רבות עולה עפרה בעיני רוחי, בזמנים בהם מתקיים מפגש בין העבר להווה.
עפרה בת “אלומה” חברה אהובה של פנינה ומשה, והשיר “עופרה” שמשה שר עליה בערגה.
עפרה המטפלת המסורה של בתנו נעמה, שעפרה טיפחה והקדישה לה מזמנה ברגישות ועדינות בהיותה ילדה אסמטית.
עפרה של המשפחה- שאול וסבתא רבקה שביתה היה מקום מפגש נעים, טעים, חי ותוסס.
עופרה אמא של שי- בפעוטון המשותף עם אורי, שם אנו יושבות ומניקות ביחד ואני מתפעלת משפעת החלב שלה ומשי היונק בשקיקה כה רבה. עפרה אימא של נדב הבן השובב שהניע טרקטור בגיל שלוש ושיר שבא לעולם כבן זקונים והביא עימו המון שמחה והתחדשות .
ועפרה אמא של רזיה חבר יקר לי לדרך הפשטות.
עפרה הבת של סבתא עדה, חברת משפחת פלד לדורותיה, ואחות של תומי סמודי ועדנה היקרות.
עפרה של ימי ביה”ס המקומי כמורה ואח”כ מחנכת במחזור של דנדן, מצטנעת ומגלה אט אט את כישוריה הרבים להקיף את התמונה במלואה ולתת לכל אחת ואחד את מלוא תשומת הלב ברגישות וענייניות, בהכלה ואמפטיה.
עפרה של המסעות לפולין עליהם שקדה ואותם הכינה לאורך שנים, בשקט והתמדה.
עפרה של המזכירות אותה ירשה ממני בזמן לא פשוט של קו התפר שבין הקיבוץ הישן למתחדש עם מלוא השאלות, החששות והמאבקים שהתחוללו באותן שנים. אותה תקופה בלטה עפרה בחשיבתה העצמאית, בנתינתה האין סופית וחיפושה המתמיד אחר הצדק, האמת, הטוב והנכון.
ועפרה של תקופת המחלה הממושכת, תקופה בה נפתחו בה אשנבים חדשים של ראייה רכה, דקה, של רצון לחבוק את החיים, לטייל, לראות לחוש לנשום, להיפגש עם חברות, לשוחח ברוך על התוך. וגם לקבל בהשלמה את הסוף בידיעת לב שעשתה משהו בעולם, שמשאירה עקבותיה בילדיה ונכדיה והיא יוצאת לדרך חדשה.
זוכרת את המפגש האחרון שלנו, ימים ספורים לפני לכתה. שכבה על מיטתה הצחורה, כולה אור. מתעניינת במתרחש שואלת, מביטה בקבלה ובשלווה את הפרידה הקרבה. כשיצאנו אמרנו זו לזו שעפרה מקלה עלינו. מלמדת אותנו איך להיפרד, מחזקת בי את ידיעת הלב והאמונה ב”הישארות הנפש- נשמה”.
המשוררת מרים חלפי ברוך מבטאת את שאני חשה ואסיים במילותיה:
קצוב הזמן להתהוות העובר
וקצובים ימי החיים
ובכל התחלה נובט סוף
כל סוף הוא סף להשתנות
ואולי להתהוות חדשה ברצף הנצחי
בהביטי לשמים רואה
יש נתיב
לנשמות הנעלמות
אל הנצח העלום….
יהודית פלד
יהי זכרה ברוך
יהי זכרו ברוך
