אריה וקסמן
חבר

03.07.2011    –  1915

תולדות  חיים – כפי שסיפר אריה ללוצי לוין

נולדתי בשנת 1915 בפולין בעיר קאליש, הקרובה לגבול הגרמני. זו היא עיר יפהפיה, שנהר עובר בתוכה ובמרכזה היה גן ציבורי גדול.

הורי לא היו אנשים דתיים. לאבי חיים משה – היה בית חרושת לתחרה יחד עם שותף גרמני וגם חנות לצעצועים.סבא מצד אבא התגורר גם כן בקאליש.

אמי – שלומית, נולדה בעיירה בְלַשֵקִי, ושם גר סבי. בחופשות היו לוקחים אותי לשם. לסבא היתה חנות נעליים. כל המשפחה גרה סביב חצר אחת גדולה. סבא היה יהודי יפה עם זקן גדול. אני זוכר שהמגפיים שמכר היו תלויים מן התקרה, כי היה חשש לגניבות.

בני המשפחה התפזרו בכל אירופה, סבתא מצד אמא עברה לדנמרק, אחיות נוספות עברו לבלגיה. סבתי נפטרה בקופנהגן בגיל 100.

משפחתו של סבא נספתה רובה בשואה, מלבד אח אחד שחי בפאריס. היינו ארבעה אחים ואחות אחת. האחים והאחות נפטרו כולם.

בתחילת שנות העשרים החליטו ההורים לעזוב את פולין. סבא נסע בתחילה לקופנהגן, אך בסופו של דבר החליטו כנראה מתוך ציונות לעלות לארץ ישראל. אבא נסע כשנה לפנינו ועשה את כל ההכנות לקראת בואנו. אבא בנה במו ידיו את הריהוט, היו לו ידי זהב והוא ידע לעסוק בכל מיני מלאכות. אנחנו עלינו בשנת 1922, המסע לארץ ישראל ארך כחודש ימים, הפלגנו באוניה דרך רומניה ותורכיה ואני זוכר שאמא היתה מבשלת לנו אוכל על הסיפון.

תחילה גרנו בנווה צדק. אחר כך השפיעו חברים על אבא שיעבור לירושלים. שם התחיל אבא לעסוק ברקמה במכונה. הוא רקם שמלות לנשות בית-לחם וכן פרוכות וכותנות לספרי תורה. הרקמות שלו היו מאוד יפות. שני אחי הבוגרים עבדו איתו.בירושלים התקרבו הורי לחוגים הדתיים והתחילו לשמור מצוות. אבא היה אדם מאוד מתקדם ולא כפה עלינו את הדת, אנחנו מצידנו התחשבנו בו.

אבא היה בקיא בספרות התורנית. כל שבת היו באים ללמוד אצלנו, הוא כתב מחקר על ארץ ישראל כפי שהיא מוזכרת בדברי חז”ל ובספרי “ראשונים ואחרונים”, את הספר הוא כתב להנצחת אביו. היתה לו ספריה ענקית, ביתנו היה תמיד מלא בספרים.בירושלים התגוררנו תחילה בנווה שלום, אחר כך באבן-ישראל ובזיכרון-משה. היו מחליפים מקום מגורים ב”מוחארם” בהתאם לצרכי המשפחה באותו הזמן.

למדתי בבית הספרלבנים– תחכמוני, לא הייתי תלמיד מצטיין, אבל הייתי המנהיג של הכיתה. היינו כחמישים ילדים. כבר מגיל צעיר מאוד הצטרפתי לתנועת הנוער “לגיון צופי ירושלים” והכנסתי לשם את רוב ילדי הכיתה. זאת היתה תנועה נפלאה שחינכה לאזרחות טובה, להגנה ולהתיישבות – נשארנו, רוב חברי התנועה בידידות כמעט כל החיים. מאוחר יותר התאחדנו עם תנועת “החוגים” מתל-אביב ויסדנו את “מחנות העולים”.

כשסיימתי את בית הספר בגיל 14, התארגנה קבוצה מה”לגיון” ללכת ללמוד בכפר הנוער “בן שמן” היו שם עוד כמה מחברי בית השיטה היום. דוד שושני היה איתי כל הזמן. כשסיימנו את בן שמן, כעבור ארבע שנים, רצינו להקים קיבוץ. בשלב הראשון התארגנו ויצאנו לעבוד בים המלח. אולם הקבוצה התפזרה כעבור זמן. לאחר מכן עבדתי תקופה קצרה בחוות הלימוד לבנות בתלפיות. בשנת 1935 הלכתי יחד עם דוד שושני לקבוצת החוגים שליד המעיין.

עבדתי במחצבה, בבנייה, בשמירת שדות והקמתי עם עוד חברים מבית השיטה את גדר הצפון.

בשנת 48′ התחתנתי עם אסתר ונולדו לנו צפרירה ודני.

הייתי פעיל ב”הגנה”, יזמתי את הקמת ה”עמדות” מסביב לישוב. העמדה הראשונה היתה מעבר לוואדי שבין שכונת התאנים לשכונת היער של היום. מהוואדי הזה באו היריות הראשונות.לאחר מלחמת השחרור בניתי את הגלעד לזכר שבעת בני העמק בנפלו בקרב על הגלבוע. הייתי מנהל עבודה בהקמת “תנובה תל-יוסף” והמשכתי לעבוד שם כשבע שנים כמנהל משק וחצרן. הייתי אחראי על הקמת בית האריזה, על משכן לאומנות בעין חרוד ועל הקמת מבנים שונים במועצה האזורית גלבוע. תשע עשרה שנים עבדתי במפעלים האזוריים בקעת בית שאן גם כן בתור מנהל משק.

כשסיימתי את עבודתי במפעלים האזורים, ביקשו ממני לעבוד בשרות לחברים בעבודות תיקונים וזגגות בבתים. ובכך הפכתי את התחביב שלי למקצוע ואני מייעץ ועוזר לחברים.

יהי זכרו ברוך