בן ארנסט ותרצה. נולד ביום ג’ בתמוז תש”ג (6.7.1943) בבית-השיטה. למד שם בבית-הספר הממלכתי, אשר בו נמצאות גם כיתות-המשך, ומקץ שתים-עשרה שנים סיים את לימודיו בו. השתייך לתנועת “הנוער העובד”. עבד כפועל חקלאי בפרדס-המשק עד שגויס לצה”ל בספטמבר 1961. נפל במהלך תרגיל בקורס קצינים ביום כ”ט בטבת תשכ”ג (24.1.1963) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות  בבית-השיטה.

אחרי נפלו הוענקה לו דרגת סגן-משנה. השאיר אחריו אחיות: תמנע וחוה.

כתב יוסי אסף:

“אך פתע,

נעצור בנו כואבים

מול זכרון הנער-טרם-גבר

ודמומים- קטועים

נרד אל הבית

בנתיב השכול…”

ב”שלושים” לנופלו הוציאה  בית-השיטה חוברת לזכרו.

*אברהם, כן תלך לשם*

 

רפאל (במלעיל) היה ילד קטן גוף, זריז, מצחיק, ‘השד מכתה ב’, ואז מ ג’, וכך שנה אחר שנה אחר שנה.

זה היה קצת משונה, בקיבוץ שלנו בעמק, כי אבא ארנסט של רפאל היה די גדל מימדים, יקה מזרה אימים, מורה מיתולוגי למוסיקה, מנצח על כל המקהלות, שהטיל אימה על כל הילדים עם שרביט המנצחים שלו.

אני הייתי האח הזאטוט של יוסף, ואחי האהוב תמיד סיפר על תעלולי החבר האהוב מן הכתה שלו, רפאל הקטן בן ארנסט היקה הגדול.

כשהם הגיעו לכתה ח’, קבוצת ‘תומר’ של רפאל ושל יוסף, קרה להם הנורא מכל. הגיע ללמד אותם המורה למתמטיקה, אחד אברהם הקש (בשני סגולים תחת ה *ה* ותחת ה *ק* ), שארנסט מזרה האימה נראה טלה ענוג לעומתו.

הקש זה, אמרו עליו שהיה היועץ הפוליטי של יוסיף טיטו מפקד הפרטיזנים ביוגוסלביה, סיפרו לנו שבזכות השניים, טיטו והקש, ניגפו הנאצים במלחמת העולם השניה.

כל הילדים בקיבוץ שבעמק האמינו שזו אמת, וכולנו עד היום אין לנו מי שיגיד האם היו הדברים כך.

הגיע אברהם הקש לכתת ‘תומר’ של רפאל ושל יוסף, והוכיח להם כבר בשיעור הראשון שאיש בכתה אינו יודע דבר, שהם מקרה אבוד ושאין תקוה נקודה.

בכל זאת הוא נשאר ללמד אותם, ופה ושם מישהו בכתה הבין משהו, ובין הבדיחות של רפאל וההתחכמויות של יוסף, הם התגלגלו בשיעורי המתמטיקה העלומים של הקש – אל מבחן השליש הראשון, חורף 1957.

אברהם הקש כמו אברהם הקש, שאלותיו בעננים הגבוהים, הכל נראה כמו כתב סתרים, בחינה אימה חשיכה.

ככל שמישהי או מישהו ניסה לשאול משהו את המורה אברהם מהפרטיזנים, כדי לגנוב איזה רמז, לחלץ סיכוי, הגיב היועץ של טיטו בנחרת בוז מיואשת מייאשת.

חלפו השעתיים של הבחינה, אסף המורה אברהם את מחברות הבחינה, הפטיר משהו על הדור של הפושטקים שלא ייצא ממנו דבר, ועזב את הכתה.

בשיעור המתמטיקה הבא הוא החזיר את את מחברות הבחינה, נחר שהמצב גרוע בהרבה ממה שחשב, וציין שהגדיל לעשות התלמיד רפאל במלעיל: הוא לא כתב מילה אחת של מענה ולו על שאלה אחת, ורק קיפל את פינת העמוד הראשון במחברת, וכשפתח המורה המבהיל אברהם את הקיפול, זה מה שהיה כתוב:

*אברהם, כן תלך לשם*

*והזאב יאכל אותך האאם*

 

ולא היה ילד אצלנו בקיבוץ בעמק שלא זימר את הסיפור הזה, ואין מי שלא העריץ לנצח את רפאל הקטן.

זו היתה 1957.

אחר-כך, ב 1963, ייצא רפאל האהוב לקורס קצינים, ופעם בלילה יתהפך הזחל”ם שלו והוא ייהרג.

באזכרה במלאת שלושים למותו השתתפנו, ילדי הכתה שלי בני ה 10, כך נהגו אז בקיבוצים. הלוויות ואזכרות לחיילים זה לכולם.

באזכרה ההיא, כבר איני זוכר אם באולם הגדול של חדר האוכל, או שמא באולם הכניסה לפני או אחרי האזכרה, סיפר האח שלי יוסף, המעריץ המאוהב ברפאל מן הכתה שלו ‘תומר’, את הסיפור על

*אברהם, כן תלך לשם* ,

*והזאב יאכל אותך האאם*

 

הייתי ילד בן 10, אי אפשר שאשכח את הבכי הנורא שבכו שם כל המבוגרים, כששמעו את יוסף מספר על רפאל במילעיל.

זו היתה 1963, לפני שנכבוש  הכל ב 1967 ולפני שניהרג ב 1973.

 

*צחקי* ,