בית השיטה בת 90

האוכלוסיה בבית השיטה 2014-1985

 בתי אב חברים – בבית השיטה 220 בתי אב. 130 ובהם זוג חברים ו – 90 בתי אב ובהם חבר יחיד,

וביחד 350 חברים

השנה נולדו בקהילה כולה 32 תינוקות -שיא של העשורים האחרונים.

בשנת 1964 היו במחזור “ארז “36 תלמידים -המחזור הגדול ביותר.

החברים ובניהם, ואנשי השכונה הקהילתית ובניהם מהווים 60% מהאוכלוסיה הכוללת בקיבוץ.

ב- 5 השנים האחרונות נפטרו 53 חברים.    הגיל הממוצע של החברים – 66 שנים

 מחשבות על שינויים שחלו בחיינו

מחשבות על נושאים משמעותיים בהם חלו שינויים מהותיים, בעקבות תהליך ההפרטה שנמשך כמה שנים וההפרטה שהחלה במלואה לפני כ- 10 שנים:

ü     ההפרטה- הקיבוץ עבר מאחריות כוללת, ריכוזית של הכלל על חיי הפרט, לאחריות הפרט על חייו בכל תחומי חייו- פרנסה, מזון, חינוך ובריאות. (תחום התרבות נשאר מסובסד). מעבר זה שהינו שינוי מדרגה ראשונה יצר בתחילתו מתח רב בין “בעלי יכולת” התפרנסות, למי שהיה חסר מקצוע או שהגיע כבר לגיל הפנסיה בעת ההפרטה.

ü     “מהפכת” האדם– האדם שחי בתחושת ביטחון כלכלי, באמון בערבות ההדדית, בשיתוף מלא, קיבל על עצמו אחריות מלאה על ניהול חייו (ניהול כספי, בישול, כביסה, בריאות ועוד). תהליך זה לווה בפחדים רבים, תחושת לבדיות, תחושת הישרדות וגם תחושה שיש ללמוד את הדברים מאפס, כמו היוולדות מחדש. מצד אחד תחושת אובדן דרך ומצד שני, באופן איטי גילוי כוחות ומשאבים נפשיים בלתי מוכרים.

ü     תרבות– בבית השיטה שכונתה “בית-השירה” לאורך כל שנותיה, הייתה שמחת עניים. שגשוגו של הקיבוץ היה תמיד תרבותי- מסיבות, ערבי תרבות, לימודים מגוונים, חוגי יהדות, אמנות קולנוע, טיולים משותפים ועוד. העשייה הייתה לנו משלנו, יצירה שהתהוותה לאורך שנים ע”י מייסדי המקום. ההפרטה השאירה תקציב מצומצם לפעילות התרבותית. מרבית החגים הועתקו לתא המשפחתי שהתחזק מאוד. יש עדיין ניסיון לשמר חלק מהחגים החקלאיים, (קציר העומר ושבועות) וכן את ליל הסדר.

בתוך זאת החלו לצמוח יוזמות שונות של התנדבות- עשייה ללא תמורה מתוך נביעה פנימית לתת מיכולותי וכלי. כך למשל נחוג כאן חג המשק ה- 86 כשהורי ובני המצווה הגישו מתנה לקיבוץ מופע פשוט וחמוד. כך גם הכיבוד בערבי התרבות ויוזמות כמו ראש-חודש, שבת נושא, לימוד בחברותא (עם רבה רפורמית) וחוגי אמנות מגוונים. כל הפעילויות ההתנדבותיות שצומחות כאן מעידות על צורך ורצון בשותפות קהילתית. האמור לעייל מורה לטעמי על כך שרוח המקום נשארה וממשיכה את אותה “שמחת עניים” שגוברת על הפערים החברתיים הקיימים.

ü     מעבר (משפטי ומעשי)  מקיבוץ לקהילה–  הקיבוץ פתח שעריו. הפך מחברה סגורה ומופנמת (לטעמי גם מאוימת מהזר והשונה) למרחב פתוח שקיימים בתוכו ציבורים שונים- חברים, תושבים ותושבי ההרחבה הקהילתית.

 בני משק רבים חזרו לחיות בקיבוץ ובונים כאן את ביתם. סיפור הילודה מספר זאת בצורה המיטבית- השנה סיימו י”ב 7 בנים ונולדו 41 תינוקות. (שיא של כל הזמנים).  ההרחבה הקהילתית מקנה תחושת התרחבות ורווחה. המפגש עם אנשים צעירים וילדים בסופר, בכלבו, בערבי התרבות ובשבילים מצעיר את המקום ומתסיס את המתרחש בו.

ü     הזיכרון– החברה ממשיכה לשמר את יום הזיכרון המכובד  מתוך רצון לא לשקוע בטקסיות כבדה ובעצב המשתק, אלא לתת ביטוי להתחדשות וההשתנות שדרכם ניתן לראות ש”החיטה צומחת שוב”.

ü     שינויים סמויים מהעין– נראה כי החברים עוברים מטמורפוזה שקשורה כמובן גם בגיל, של שחרור כעסים ומטעני עבר. בהתכנסות פנימה יש גם התבוננות רטרוספקטיבית על החיים האישיים והקבוצתיים. מרגישה משהו יותר נינוח ביחסי הגומלין בין האנשים. העובדה שאין כמעט מוקדי חיכוך מאפשרת לראות את התוך של האדם ולבחור עם מי, מתי ואיפה להיות. כשהדברים לא מוכתבים מלמעלה האדם נהיה יותר עצמאי ומשתמש ביכולת הבחירה שלו. נראה לי כי יש בכך הנאה ושמחה רבה למי שמודע לכך.

אפשר לומר שאנשי “קיבוץ מקום” מסתגלים לתחביר חדש, פנימי וחיצוני. יש מי שעדיין מריר ושרוי בכעסים על שהיה  ואחרים חווים פיוס פנימי המביא רוגע…

ההפרטה העניקה פרטיות ואי תלות, בנוסף העמידה במבחן ערכים כמו ערבות הדדית ושותפות. לטעמי זיקקה את השיתוף בכך שעתה הוא בא מנביעה פנימית אמיתית. נראה לי כי הצעירים, בני המקום שכאן, שחזרו ותושבים שבאו לחיות כאן ובונים כאן את ביתם, שמחים על היותם כאן וימשיכו את הווית המקום בדרכם. הכל פתוח, יותר מאוורר ומשוחרר ונותן פתח לרוחות החדשות המנשבות כאן.