שמריה צמרת

שמריה צמרת

מתוך הספר: שמריה צמרת- בוקר תמיד- אגרות ורשומות (הדסה צמרת)
 הוריו של שמריה מוצאם מרוסיה הלבנה, מסביבת בוברויסק. אבי- אביו, שמריהו גלפאנד, עסק במלמדוּת, ולרגל פרנסתו היה נודד על פי העיירות, להקנות תורה לילדי ישראל. הוא נפטר בטרם מלאו לו שלושים, והשאיר אחריו בת ובן.

בכורו, מאיר, אביו של שמריה, נטש בשנת 1903 את רוסיה, והרחיק נדוד. עם צאתו השיל מעליו את השם הגלותי ואימץ לעצמו שם עברי: צמרת. לא הייתה זו מילה עברית בלבד, אלא ראשי תיבות בנוסח הימים ההם: ציון מדינה רתהיה. מה היה פירושה של ה-ר’, לא זכר שמריה. רק ידע, שמילה זו ביטאה אידיאה סוציאלית (“רבולוציונית”? “רדיקאלית”?).

בשנת 1906 נסע מאיר ללונדון ועבד שם כמדפיס. ושוב שינה מקומו, ונסע משם לארה”ב, לקליבלנד שבמדינת אוהיו.

בשנת 1909 הגיעה לשם בתיה גלפאנד, על מנת להינשא למאיר צמרת. הייתה זו נערה בת י”ח מהעיירה שצ’אדרין, בסביבת בוברויסק, שלא הכירה את בן זוגה המיועד, אף שהיה, כנראה, קרוב-משפחה רחוק, וקבלה על עצמה את עול הנישואין על פי שידוך, כדרך הימים ההם.

 משפחת צמרת בקליבלנד אוהיו  1915,האב מאיר והאם בתיה וילדיהם שמריה וגו (יוחנן) צמרת

משמאל:מצבת האב מאיר צמרת שנפטר בשנת 1925 משחפת

צמרת : ציון מדינה ריבונית תהיה

 
 בשנת 1920 לוקח האב את שמריה בן העשר לביקור בארץ ישראל ,כאן על האוניה בדרך לארץ.

משמאל: לאחר מות האב נוסע שמריה לבדו לישראל ומצטרף לגמנסיה הרצליה בכיתה יוד.

 
בשנת 1910 נולד בנה הבכור, שמריה. לאחר שנה נוספת נולד בנה השני, יוחנן, ואחריו הבת- שושנה.

בהיות שמריה בן 10, נטל אותו אביו עימו למסע אל ארץ חלומותיו, ארץ ישראל.

את הארץ עברו לאורכה ולרוחבה. עבר והווה משתקפים אלינו מהתמונות הדהויות שבאלבום המשפחתי הישן: חורבות סבסטיה, היא שומרון העתיקה; טקסי עדת השומרונים בשכם; חצר תל חי; חלוצים זורעים וחורשים…

האב גמר בנפשו להסדיר ענייניו ולעלות. והנה נתגלתה בו מחלת השחפת. המשפחה עברה ללוס- אנג’לס שבקליפורניה, והאב עסק בענייניי דירות למכירה ולהשכרה. כך הבטיח את הקיום הכלכלי של המשפחה בעוד מועד, כי מצב בריאותו התערער מהר, והוא התחיל לנוע על פתחי רופאים ובתי מרפא שונים. שני הילדים הצעירים נשארו עם אימם, ושמריה הבן הבכור בן השתים- עשרה נלווה אל אביו החולה. הוא המטפל, הוא ה”אחות”, הוא המסיע אותו מרופא לרופא, מבית מרפא אחד למשנהו. (כמה דיבר אל לב שמריה, כעבור שנים, שירו של לייוויק “בלדה על בית החולים בדנבר”, שהזכיר לו כל כך את ימי שהותו שם!).

אותה תקופת נדודים, מחלות ופיצול המשפחה, השאירה בשמריה צלקת-בל-תימחה וטבעה בו חותם של ילדות עצובה.

 

 בגמנסיה הרצליה מרבים לטייל ברחבי ארץ ישראל,ונלחמים על השפה העיברית ,כאן עם חבריו ללימודים-1927

 

האב נפטר בראשית 1925 בדנבר, קולרדו. שמריה, שהיה אז בן 14, הכין עצמו לנסיעה, למרות התנגדותה הנמרצת של אימו. בסוף אותה שנה הגיע שמריה לארץ.

הוא הצטרף לכיתה השישית של הגימנסיה “הרצליה”. נכבש לשפה העברית, שהתחיל ללמוד בארצות הברית; הצטרף, כרוב בני הנוער בגימנסיה ל”גדוד מגיני השפה”; עסק בהדבקת כרוזים וב”פיצוץ” אסיפות והצגות, שלא דיברו בהן עברית. שנה לאחר מכן זכה להיות בין בני הכיתה הראשונים שנספחו ל”הגנה”. כשהוקם “החוג” (שכונה לימים בשם “החוג הזקן”), הצטרף אליו שמריה, ובו ביקש למצוא תשובות לשאלות הרבות שהעסיקו את ליבו הער לעולם שמסביבו.

“החוג הזקן”, שבעה עשר איש במספר, יצא לחדרה, ובזה הונח היסוד לקבוצת החוגים. “הגימנזיסטים”, שכמעט לא טעמו טעם חיי פועל, נקלעו ישר לתוך המושבה של אותם הימים: חוסר עבודה נשווע. תחרות עם הפועל הערבי על כל יום עבודה מפרך בייבוש ביצות ובעידור שטחי הפרדסים.

בשנת 1930 עברו ל”עמק”. עין טבעון היוותה  תחנה ראשונה. לתקופת מה נפתחו אופקים חדשים: קבוצת בנין, עבודות בכביש, קרבה למשקים קיבוצים גדולים. הקבוצה מתרחבת, קולטת חברים חדשים. אך עד מהרה שוקעת שוב ברפיון, בהרגשה של אובדן דרך. נערכים דיונים משולהבים על הצטרפות לאחד הזרמים ההתיישבותיים, וההכרעה נפלה: הקיבוץ המאוחד. הקבוצה עברה לעין חרוד, ליד המעיין הקסום, לצריפים שניתפנו על ידי אנשי עין חרוד, שעלו לגבעת קומי.

בשנת 1932 יצא שמריה לחו”ל, לאירופה ולארה”ב. בא אל עירו אל ביתו ומשפחתו. אך העולם סביבו- רחוק וזר. מקץ שנה, בשנת 1933 חזר לארץ ולקבוצה. קבוצת החוגים הקימה מפעל טריקו, בשם “הסורגים”. המפעל הוקם בראשון לציון, ששם היו ה”מומחה” והמכונות. לשם עברו חברות אחדות, ושמריה נקבע רכזו של המפעל.

 בוגרי הגמנסיה מייסדים ב 1928 את “קבוצת החוגים” ושבע עשר חניכים עוברים לחדרה בדרך  להגשים את שאיפתם להקים יישוב בארץ ישראל.

חברי החוג הזקן:

משמאל :קבוצת החוגים רוכשת מפעל סריגה של לבנים מכותנה וטריקו ושמריה מתמנה למנהלה שמעביר את המפעל מראשון לציון לעין חרוד למטה ואחרכך לישוב הקבע – 1934

שם המפעל :הסורגים

 
   

במחנות העולים פוגש שמריה את המדריכה הדסה עמרמי והם מתחתנים -1939

מימין :שמריה מגויס לשליחות סודית בהגנה במסגרת “עליה ב” להבאת עולים לא לגליים לארץ ישראל.

גם כשעבר המפעל לעין חרוד למטה, ואחר כך לבית השיטה, לא פחתו הקשיים. שמריה היה עושה כל השבוע בעיר, כשעימו מזוודה מלאה גופיות וחולצות. ביום חמישי היה חוזר, ובו בערב הייתה מתקיימת שיחת עובדות.

בימים שהיה בעיר התאכסן בדירה של קבוצת המדריכים בתנועה- “הקומונה כך הכיר בחיפה את הדסה, שהדריכה ב”מחנות העולים”.

כשסיימה הדסה שנתיים לעבודת ההדרכה בתנועה, נקבעה התכנית: היא תבוא ל”שטה”, נקודת ההתיישבות של קבוצת החוגים. שמריה יסיים שש שנות עבודה ב”הסורגים”, ישוב הביתה ויוקם קן משפחתי. יבוא קץ לשנות הנדודים הרבות. יהיה בית, לא עוד תחנות דרכים…

קץ לנדודים? ישיבת קבע בבית? הן אלה שלהי 1938. היישוב העברי, בעצומם של המאורעות, נתון במאבק על גורלו עם השלטון הבריטי, על העלייה, על עתיד “הבית הלאומי”.

באותה שנה פנו אל שמריה אנשי מזכירות הקיבוץ המאוחד  והציעו לו לנסוע לשליחות.

כשהתברר שהשליחות המוצעת היא עליה ב’, העלאה ממשית של יהודים והצלתם הפיסית, נפסקים הלבטים. הדרך ברורה: בצער, אך מתוך שלימות, הוא יוצא לשליחות העטויה בסוד.

הוא עובר על פני אירופה של ערב מלחמת העולם השנייה: צרפת,דניה, בלגיה, שווייץ, יוון, יוגוסלביה, ונכנס מיד ליורה הרותחת של “בית הספר לעליה ב’ “. י.ברגינסקי וז.שינד , מראשוני הפעילים בהעפלה, משמשים לו מורים ומדריכים בסבך המהמם של הבעיות, ופרשת האנייה “דורה” מהווה “טבילת אש” עזה ביותר.

“המוסד” ריכז את שליחיו המעטים בשווייץ ובאותן הארצות המעטות , שעדיין ניתן לעשות בהן משהו. שמריה עבר ליוון וישב באתונה, במסווה של איש עסקים אמריקני.

הייתה זו תקופה קשה ביותר לאנשי “המוסד”.

 

במסגרת הפעילות במוסד מתמנה שמריה למרכז הסניף הצרפתי במרסי וניתן לו שם הקוד -“רודי”

מימין :האוניה דאריאן מפליגה לדרכה

   

 

שמריה מנצל את דרכונו האמריקאי ורוכש עבור ההגנה את אוניות המעפילים

למעלה עם השליח המגויס בן ציון אסף.

 
האנייה “דאריאן”, ללא אישור המוסדות בארץ, כשעל סיפונה כ- 800 מעפילים מרומניה ומבולגריה, הגיעה ארצה במרץ 1941. שמריה, שהיה רשום בתעודות הרשמיות כבעל האנייה, מיהר לצאת מתורכיה, כדי להגיע ארצה לפני בוא האנייה. יומיים לאחר בואו נתפסה “דאריאן” בלב ים. מקום מגוריו של שמריה- בית השיטה- היה ידוע לבריטים, לכן לא יכול היה לשהות בביתו, ונאלץ להסתלק מיד.

חתונה חפוזה וכמעט סודית ברמת גן קבעה את המסגרת המשפחתית. הדסה שבה לבית השיטה ושמריה בחר בקיבוץ קטן ונידח: שער הנגב שעל יד גדרה. הוא גידל שפם, שינה שמו לאורי זהבי, רכש תעודות חדשות, ונקלט כחבר חדש בקיבוץ.

בשנת 1942 יצא שמריה לקורס חבלנים של הפלמ”ח, במשמר העמק. הייתה זו היענות לצו הפנימי, אך גם סיכוי לחסל את “התיק” בבולשת: אותה תקופה היה קיים מעין “שיתוף פעולה” בין המחתרת היהודית לבין מחלקות מסוימות בצבא הבריטי, ובתוקף זה ניתן היה, לעיתים, לחסל תיקים בלתי רצויים.

כשנתבע שמריה לשוב לעבודה ב”מוסד” בשנת 1944, נענה מיד. נוהג היה לומר: “עליה ב’ היא כמו חיידק. מי שנוּגע פעם ב”מחלה” זו, שוב לא יירפא ממנה לעולם”. 

 

שמריה בפעילותו במוסד עד שנת 1947

יום אחד בא שמריה הביתה, והוציא מתיקו דף נייר מקופל., ועליו בכתב יד שיר שהועבר משם. ארבע שורות בלבד:

“אשרי הגפרור שנשרף והצית להבות…” היה זה פתק העדות , שהועתק מהמכתב המקורי והוברח אל מעבר לגבול, יחד עם הידיעה על קיצה של חנה סנש”.

המלחמה הגיעה לסיומה ו”המוסד, חיפש דרכים לשלוח את אנשיו לפעולות הצלה.

גם שמריה לבש מדי חייל בריטי ונסע אל “יחידתו” למצריים ומשם, כעבור שבועות, לאיטליה. הוא קיבל תפקיד של “סמל תרבות”, וכך זכה בחופש התנועה הדרוש כדי להתקשר עם האנשים ולהשתתף בפעולה.

קרוב לעשרים ספינות מעפילים נשלחו באותה תקופה על ידי הצוות שפעל במארסיי או בעזרתו.

בעליית גג של משרד נסיעות קטן ישב שמריה שעות ארוכות של יום ולילה ועסק בעניינים, כשהוא מתחזה כפליט בשם “רודי זיגלבאום”. מעטים ידעו את זהותו האמיתית של האיש בחליפה הכהה, שהסיגריה לא משה מפיו מעולם.

שליחותו זו נסתיימה מקץ שנתיים, מיד לאחר הפרשה ההרואית של “אכסודוס”, ותוך כדי הכנות לשליחות שתי האניות הגדולות ביותר, “עצמאות” ו”קוממיות”, שהביאו לארץ כ- 15,000 מעפילים.

לאחר שנשלחו להמבורג אניות הגירוש הנושאות את מעפילי “אכסודוס”, עזב שמריה את צרפת. הוא חזר לארץ בשלהי 1947, ממש ערב האירועים הגדולים של שנת תש”ח.טוב מהכל לשוב הביתה.לאחר שעשה תקופה ארוכה בגזברות, נכנס ל”תור” חדר האוכל, ועבד בשמחה, במאור פנים, בהנאה גלויה מהזכות לשרת כל חבר- בשולחן ערוך, בדייסה טעימה, במרק מהביל…

י”ד באלול תשכ”ד (אוגוסט 1964). בבוקר אירע האסון.

שמריה עבד בזיתיה. כבל-מדלה שניתק, ומיכל שנפל ופגע- שמו קץ לחייו.

אותו מנוף, שכה הרבה שמריה להתניעו, עם מיכלי הזיתים הכבדים; אותו מדלה, שבו הסיע כל כך הרבה ילדים צוהלים ונרגשים, בביקוריה בזיתיה; אותו צירוף של כבלים וגלגלים ומיכלי המתכת דמוי הקובייה, המוסע גבוה גבוה, ויורד, כביד ענקים, הישר למקומו המיועד, איך התמוטטו כל אלה לפתע? מה היה כאן: עייפות? תקלה טכנית? מקרה עיוור? מה פשר מילים אלה מול חיים שופעים אהבה, שופעים שמחה על כל רגע, שופעים אמונה וביטחון, שהכל טוב, והרע, אם ישנו, זמני וחולף? מה הם ברגים ניתקים בתנופה מול אופטימיות בלתי מעורערת זן, אשר “לא יכלו לה צבאות הימים”?

אך הברגים ניתקו ובתנופה בה הקץ על הכל.

לאחר חזרתו מהשליחות בצרפת עובד שמריה בחדר האוכל  “ובגזברות” ולבסוף בקביעות בזיתיה שם גם מצא את מותו הטרגי ב-1964

 
 
האוניה דארייאן

פרשת קלאדובו – שבאץ היא סיפורם של כאלף מעפילים שציפו עשרים חודשים ביגוסלביה לעלייה לארץ. הפליטים יצאו בנובמבר 1939, מוינה לארץ ישראל, אך לא זכו להגיע אליה ומרביתם נפלו באפריל 1941 בידי הנאצים ביגוסלביה.
פעמים רבות עמדו הפליטים להגיע לדנובה, ומשם בספינות להגיע לנמל קונסטנצה, ומשם להפליג לארץ ישראל. כל פעם קרה משהו וזה לא התבצע. הדנובה קפאה, האשרות לא הגיעו או לא תואמו, לא ניתן לרכוש אוניות, הכסף שנאסף בעמל רב הושקע באוניה לא נכונה והמשאבים ירדו לטמיון. אין סוף בעיות.במאי 1940, מצא איש המוסד שמריהו צמרת בעל הדרכון האמריקאי, אונייה בנמל פיראוס “דארייאן” שהתאימה להסעת נוסעים לאחר התאמה. בסיוע הג’וינט, נמצא הפתרון הכספי לתשלום עבור הספינה והאונייה נרשמה על שמו של שמריה צמרת בעל הנתינות האמריקאית. נציגי מעפילי קלאדובו קבלו הוראה להתכונן להפלגה על הדנובה לכיוון נמל קונסטנצה אולם עד שהושלם תהליך זה, איטליה נכנסה למלחמה והשליחים קבלו הוראה להשהות את ההכנות מחשש להפלגות בים התיכון. הכעס היה גדול משום שהגופים הפרטיים והרביזיוניסטים, המשיכו בהפלגות בים השחור והתיכון כרגיל.מיד לאחר מכן, אליהו גולומב הורה להפסיק את ההכנות לגמרי. התברר אז שבישיבה משותפת של המוסד וההגנה, הוחלט למכור את הספינה למטרות של שירות הביון הבריטי. הרעיון של נציגי ה”שיתוף” היה לבצע עם הבריטים פעולות חבלה ומיקוש בדנובה ובמקומות אחרים. הם לא מצאו אוניות לשם כך והעלו את הרעיון לקחת את ה”דאריאן” למטרות אלו.הרעיון שעמד מאחורי זה היה, שהשתתפות בפעילות ביון, תקדם את מבצעי ההעפלה של עלייה ב’. כמו כן, מכירתה של האונייה לביון הבריטי בסכום של 60,000 $ , תכסה את חובות המוסד שנוצרו עם פעולות ההעפלה במשך החורף. בראשית ספטמבר 1940, הוחלט להחזיר את “דאריאן” ליעדה המקורי ולהעלות את פליטי קלאדובו שהמשיכו להמתין. הצרות לא הפסיקו וכל פעם נוצרה בעיה חדשה שהצריכה פתרון.כשהאונייה הגיעה סוף כל סוף לנמל קונסטנצה והמעפילים התכוננו להגיע לדנובה בכדי להפליג דרכה עד קונסטנצה, הסתבר ש”דאריאן” נשלחה לכמה ימים לאיסטנבול. אנשי המוסד פחדו להשאיר אותה בנמל קונסטנצה שמא תוחרם וחוץ מזה רצו להרוויח קצת כסף ולכסות חובות.נציגי המעפילים דרשו שהאונייה תפליג לסולינה, נמל צפוני לקונסטנצה ושם תחכה למעפילים. ניטש וויכוח בינם לבין אנשי המוסד שפחדו מהחרמתה אולם נענו לבסוף לדרישת המעפילים. עד שנעשו סידורי הביניים הקשורים לתאום רכבות עד הנמל בדנובה, וגוררת שתמתין בנמל ותיקח את המעפילים עד סולינה, קפאה הדנובה.

בינתיים הגיעו הידיעות על אסון ה”פטריה” והאסון של האונייה הפרטית “סלבדור” שטבעה בסערה בים השיש בדרכה לארץ, ונציגי המעפילים היססו באם להפליג באופן לא חוקי כשהם נתונים לסכנות בים ולסכנת גירוש למאוריציוס. כל הגורמים האלה, הביאו שוב להשהיית יציאת פליטי קלאדובו. ה”דאריאן” חיכתה בינתיים בנמל סולינה עד ל – 29.12.40 ואז הפליגה לקונסטנצה ולקחה עולים אחרים. לאחר גלגולים ועיכובים אין ספור, הגיעה “דאריאן” לחופי ארץ ישראל עם כ – 800 מעפילים אך לא עם פליטי קלאדובו.

אלה נספו כעבור חצי שנה באפריל 1941, על ידי הנאצים ביגוסלביה,.

 
קישור לסיפור המורחב על האוניה דאריין

האוניה חיים ארלזרוב


האוניה “חיים  ארלוזורוב” (על שמו של אחד מבכירי הנהגת היישוב ומנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנרצח בידי אלמונים בחוף ימה של תל-אביב בשנת 1933) הוכנה לקראת הפלגתה לארץ בנמלי בולטימור בארצות-הברית ובנמל מרסיי שבצרפת, על-ידי זאב שינד, גד הילב, שמריה צמרת, גדעון (גדע) שוחט, מלווי האונייה ואנשים נוספים.
האונייה שנבנתה בשנת 1912, שימשה בעבר את הצי האמריקאי ובמלחמת העולם השנייה שירתה כתחנה מטאורולוגית שטה בים הארקטי ובצפון האוקיינוס האטלנטי. רב-החובל של “חיים ארלוזורוב” היה גד הילב וסגניו היו המתנדב היהודי-אמריקאי, ארתור ברנסטיין והספרדי פדרו לופס. מפקד האונייה היה לובה (אריה) אליאב. ה’גדעוני’ – משה (מוסיק) גדרון. מלווים נוספים היו אנשי הפלי”ם ישראל אוורבוך, צבי כצנלסון וניסן לויתן, וכן אפרים צוקר, אברהם שביט ויחזקאל מעוז (השניים האחרונים הצטרפו למסע באיטליה). בצוות האונייה נכללו כעשרים מתנדבים יהודים- אמריקאים.
מסעה של “חיים ארלוזורוב” היה המסע הארוך ביותר בתולדות מפעל ההעפלה. האונייה הפליגה ב- 1 בינואר 1947 ממרסיי לנמל טרלבורג בשבדיה, העמיסה 664 מעפילים (מהם 550 נשים) וב- 24 בינואר הפליגה לעבר מטפונטו באיטליה, שם העמיסה ב- 21 בפברואר 684 מעפילים נוספים (כשלושה רבעים מהם גברים) ובסך-הכל היו עליה 1,384 מעפילים. הימים שחלפו עד גילוייה של האונייה נוצלו להיערכות לקראת ההתמודדות עם הבריטים. בשל חוזקה ומהירותה היחסית של האונייה, תיכנן צוות המלווים לנסות להתפרץ לחוף תוך הסתכנות בהתנגשות במשחתות שינסו לחסום את דרכה, ולשלח מעפילים לחוף בשחייה. מאמץ רב הוקדש להכנת המעפילים להתנגשות: האונייה חולקה לגזרות, נקבעו אנשים שיאיישו אותן והוכנו “אמצעי לחימה” כגון אלות, קופסאות שימורים וברגים. מטוס סיור בריטי גילה את האונייה ב- 27 בפברואר, במרחק כ- 60 ק”מ מפורט-סעיד במצרים. חמש משחתות הצטרפו אליה, ו”חיים ארלוזורוב” המשיכה בתנועתה לעבר מפרץ חיפה.
בבוקר ה- 28 בפברואר הגבירה לפתע “חיים ארלוזורוב” את מהירותה בניסיון להתגבר על המשחתות שחסמו את דרכה. משחתת בריטית נצמדה אליה והעלתה 13 חיילים אשר הסתערו לעבר מרכז האונייה. קבוצת מעפילים השתלטה עליהם, השליכה עשרה מהם לים ושלושה נוספים נישבו והוכו מכות נמרצות. משחתת נוספת נצמדה לאונייה והעלתה אליה 18 חיילים שכבשו את גשר הפיקוד ובהמשך השתלטו תוך מאבק וירי באוויר על מרכז האונייה ועל הירכתיים. בתוך כך קרבה “חיים ארלוזורוב” לחוף, ו- 14 מעפילים קפצו ממנה והחלו לשחות לעבר החוף, אך נלכדו בידי הבריטים. באותה שעה עלתה האונייה על שרטון מול חוף בת-גלים ונעצרה. המעפילים השליכו עוגן והשקיעו את האונייה במים הרדודים, בכדי להכביד על הבריטים. המאבק ארך כשלוש שעות עד שהוכרע. במהלכו נפצעו כ- 30 מעפילים ו- 12 חיילים בריטים. הקשר עם מטה ה’מוסד’ פעל עד הרגע האחרון, וכאשר נתקעה האונייה בסלעי חוף בת-גלים, פוצץ גדרון, ה’גדעוני’, את מכשיר הקשר.
המעפילים הורדו מהאונייה אל אסדות נחיתה ומהן הועברו לאניות הגירוש “אושן וויגור”, “אמפייר לייף גארד” ו”אמפייר קומפורט”, שלקחו אותם למחנה מעצר מס’ 66 בקפריסין. המלווים ישראל אוורבוך, ניסן לויתן ואברהם מעוז הסתתרו באונייה, ובחסות החשיכה הגיעו בשחייה לחוף בת-גלים. יתר המלווים התערבו בקרב המעפילים ויצאו עימם לקפריסין.
המאבק הנמרץ שניהלה “חיים ארלוזורוב” מול חופי הארץ הסב קורת רוח רבה לפעילי ההעפלה בארץ, ב’מוסד’, ב’הגנה’ ובפלמ”ח. האונייה הפכה לסמל ומופת לניהול מאבק אלים, שאינו גולש לשימוש בנשק חם (במידה רבה תודות לאיפוק שגילו הבריטים), תוך ניצול אמצעים טכניים מגוונים והסתמכות על נחישות אמונתם של המעפילים ועל כושרם של המלווים להנהיגם במאמץ העיקש לחתור לחופי הארץ.

 

 שמריה עם חברים בזיתיה

 

הוא היה גיבור

מאת יאיר צמרת ב-12/02/2010 @ 9:20 מדור אישי, אמריקה | שמריה צמרת
אבא שלי היה גיבור. הוא הקים תנועת נוער וקיבוץ. הוא היה בכיר במוסד לעליה ב’, שהציל אלפי יהודים ממוות ערב מלחמת העולם השניה והעלה עשרות אלפי עולים בלתי ליגאליים אחריה. הוא הוביל במבצעי ה’דורה’, ה’דריאן‘ וה’אקסודוס‘. אבא שלו, מאיר, שינה את שם משפחתו מגלפנד לצמרת בתקופת הקונגרס הציוני הראשון. אלו היו ראשי תיבות שביטאו אג’נדה. צמר”ת. ציון מדינה ריבונית תהיה.
שמריה הילד, בן 10, בביקור בפלסטינה, 1920
כשאבא שלי היה בן עשר, לקח אותו מאיר למסע של חצי שנה בפלשתינה, שנועד לבחון אפשרות עליה. להוותם, כשחזרו, חלה מאיר בשחפת, ואבא שלי, אז בן שתים-עשרה, טיפל בו במשך שנתיים עד שמת בסנטוריום בדנוור, קולורדו. בקשתו האחרונה של מאיר משמריה לפני מותו, על פי הסיפור המשפחתי, היתה שאבי יגשים את מה שהוא עצמו תמיד חלם עליו אך לא הצליח להגשים: לעלות לארץ ישראל. וזה אכן, מה שאבא שלי עשה. בגיל חמש-עשרה הוא עזב את המשפחה, עזב את לוס אנג’לס, עלה לארץ, הצטרף ל’חוג הזקן’ בגימנסיה הרצליה, שייסד את מחנות העולים, והשאר היסטוריה.
ב-1964, בגיל 54, נהרג אבי בתאונת עבודה בקיבוץ. הייתי אז בן חמש-עשרה. אחרי מותו, עברה אמי על אלפי המכתבים, בררה וליקטה ויצרה ספר לזיכרו, “בוקר תמיד” שמו. זה היה ספר על ציונות ואידיאליזם צרוף, הירואי. מה שתיארתי כאן ורוב מה שידעתי עליו, שאוב מהספר. שמריה עצמו לא סיפר כמעט דבר על עברו.
קיבוץ בית השיטה
ב-1977 יצאתי למסע הגדול שלי בעולם, ובין היתר שהיתי כחודש בלוס אנג’לס, אצל סבתא בתיה ודודה רוז. יום אחד, רק רוז ואני בבית, היא פצחה לפתע, אאוט-אוף-דה-בלו, בסיפור מוזר, שנגע לפרשה ההירואית, המיתולוגית, הרחוקה ההיא, של עליית אחיה הבכור, אבי, בגיל חמש-עשרה, לפלשתינה. זה היה סיפור שונה לגמרי מכל מה שהכרתי.
סיפורה של רוז הלך כך:
בימים הרחוקים ההם היתה השחפת קטלנית. מאוד מידבקת, מאוד מסוכנת, ובימי טרום-הפניצילין, גם חשוכת מרפא. כאשר הסתבר לבתיה שמאיר חולה, לא היתה לה ברירה. היא היתה חייבת להגן על הילדים וזה מה שהיא עשתה. היא הבהירה למאיר שעליו לעזוב את הבית, ואכן הוא עזב. אבל גם שמריה, הבכור, בן השתים-עשרה, הפתיע. הוא עזב את הבית והצטרף לאביו הגוסס וטיפל בו עד שמת. כעסו על אמו בתיה היה גדול, סיפרה רוז, ומנקודת המבט שלו זה היה מובן ואפילו מוצדק. בתיה מצידה, כך אמרה רוז, עשתה את מה שהיתה חייבת לעשות – להגן על הילדים.
את הסיפור הזה היא סיפרה בנימה מתנצלת. מגוננת על סבתא בתיה, שעדיין היתה אז בחיים.
הסיפור הדהים אותי, לא בגלל שהתמונה הכללית לא היתה מוכרת, אלא בגלל שהיא תוארה מזוית כל כך שונה, כמעט הפוכה, מכל מה שתמיד שמענו. הסיפור של רוז לא היה גדול מהחיים. המילה Zionizm לא הופיעה בו אפילו פעם אחת. לא היה בו קמצוץ של אידיאולוגיה. רק זעם נחוש, נורא, של ילד בן שתים-עשרה, שאמו הוציאה מהבית את אביו הדועך במחלתו, בגלל מחלתו.
זמן לא רב אחר כך חזרתי לארץ ורושם השיחה המוזרה התעמעם. ברבות השנים אמי נפטרה, רוז נפטרה, וכבר כלל לא הייתי בטוח שהבנתי אותה כהלכה, או שאפילו הסיפור בכלל סופר, או אך תעתוע היה.
* * *
בשנת 2003 עברתי לאמריקה. המעבר לא היה מקרי. הוא היה מתוכנן. זה היה על מנת להישאר. לתמיד. הגירה, ירידה, איך שתרצו.
בינואר 2006 התחתנתי עם קרולין, ילידת סן דייגו, ובפברואר נסעתי איתה להכיר את משפחתי החדשה. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהקדיש כמה ימים, בעזרתה, לברר כמה נקודות סתומות גם בהיסטוריה הקליפורנית של המשפחה המקורית שלי, משפחת צמרת.
נקודת המוצא שלי היו שני צילומים מ-1925. צילום לווייה וצילום הקבר והמצבה של מאיר. בכתב ידה של אמא שלי, נכתב בדף הצילומים באלבום, התיאור ‘המצבה של מאיר צמרת בדנוור, קולורדו’.
קרולין עשתה בלהטיה האינטרנטיים, ואחרי כמה ימים היא באה ובישרה לי: אמא שלך טעתה. מאיר אכן מת בסנטוריום בדנוור, אך את הגופה הם שלחו לקבורה בלוס אנג’לס.
חקירה נוספת, נמרצת שלה, הביאה לגילוי המצבה עצמה. היא נמצאה בבית העלמין היהודי הישן, הנידח, ‘בית ישראל’, הממוקם בעיבורה של מה שהיום היא שכונת עוני קשת יום, מוכת פשע, במזרח לוס אנג’לס.
ב-2008 התקדמתי צעד נוסף בחקירת ההיסטוריה המשפחתית. הפעם היה זה הדוד ג’ו, אחיו הצעיר של אבי, שהתנדב ללחום בפשיסטים בספרד, נהרג שם ושום פרט על מותו ומקום קבורתו לא נודע.
הצלחנו לאתר, מלבד מקורות חיצוניים, גם חומרים אישיים; מכתבים מג’ו, מרוז, מסבתא בתיה, הקלטות של רוז, צילומים ישנים, וזה איפשר לצייר תמונה של חייו הקצרים, האינטנסיביים של ג’ו (וליצור אתר וספר לזיכרו). מהמקורות עלתה תמונת פעילותו למען החלכאים והנדכאים, העובדים, השחורים, היהודים, המעצרים התכופים, ההתנדבות לבריגדות הבין לאומיות בספרד, הטיהורים הסטליניסטיים בתוך המחנה הרפובליקני, ולבסוף המוות בקרב הנסיגה הנורא של 1-2 לאפריל, 1938, בכרמי הגפנים של גנדסה הקטאלאנית.
במקביל לחיי ג’ו, ציירו המקורות גם תמונה של משפחת צמרת כולה, והיא היתה שונה מאוד מהתמונה אותה הכרנו מ”בוקר תמיד”, ודומה מאוד למה שעלה מאותה שיחה מוזרה עם רוז ב-1977.
זה התסריט שלי, ‘המעודכן’ (לעכשיו) ל’מה שבאמת קרה שם’:
נישואי מאיר ובתיה היו נישואי שידוך. החתן והכלה לא הכירו לפני כן. בתיה, כמו רוב יהודי מזרח אירופה, רצתה להגר, להימלט מ’ארץ הפוגרומים’, ומאיר, אז כבר ‘אמריקאי ותיק’ יחסית, שילם את הוצאות הנסיעה ופירנס בכבוד את המשפחה החדשה. ההתאמה האידיאולוגית בין בני הזוג, לעומת זאת, היתה קטנה, וההתאמה האנושית, כך נראה, לא היתה גדולה יותר.
חתונת בתיה ומאיר
עבור בתיה, הציונות העזה של מאיר לא היתה יותר משיגעון, ואם משווים את תנאי החיים אז בין אמריקה ופלשתינה, קשה שלא להסכים איתה. מיליוני היהודים שהיגרו מרוסיה לאמריקה, לא לפלשתינה, מעידים על כך כאלף עדים. ב-1920, כשמאיר ושמריה היו בביקור שלהם בפלשתינה, מאיר הציע במכתב ששמריה הנער יישאר ללמוד. תגובתה של בתיה היתה, ‘אם הילד נשאר, גם לך אין מה לחזור’. כאשר סמוך לאחר שובם מפלשתינה התגלתה השחפת, היא חשה שאפילו המחלה עצמה נבעה מהחיידק הציוני.
זרע הפירוד, דומה, היה שם מלכתחילה, ובכל זאת, רק ההתפרצות הפיזית של השחפת הביאה לשבר. ככל שנחשף כיעורה הזדוני של המחלה, נהיה ברור יותר לבתיה: היא חייבת להוציא את מאיר מהבית, ולבסוף היא אכן הוציאה אותו, וזה נעשה למרות רצונו.
הקטנים, ג’ו ורוז, לא הבינו.
שמריה הבכור היה אמנם רק בן שתים-עשרה, אך הוא הבין שהוא לא יכול היה שלא ללכת עם אביו החולה, אל תוך התהום שקרעה לא רק את המשפחה, אלא גם את הנשמות, של כולם, לתמיד.
מאיר לא סלח, ועל כן הותיר את הרכוש באפוטרופוסות, לשמריה הילד, לא לאשתו ולילדים שנותרו איתה. ג’ו בן השלוש-עשרה, נאלץ להתחיל לעבוד. מאז ואילך, כל יום, אחרי שעות הלימודים, הוא עבד כדי לקיים את המשפחה. ובתיה מעולם לא סלחה.
הקרע והחורבן היו שלמים, והילדים נשאבו אל תוכו בעל כורחם, כל אחד אל ‘הצד שלו’.
* * *
 שמריה עם בנו יאיר ומשמאל עם הבנות דורית ומיכל והרעיה הדסה

 
 

עם המשפחה בבית השיטה והסיגריה הנצחית

מימין :דורית,יאיר,אפרת ומיכל.

משמאל: יומן שיטים ביום השלושים לפטירתו – 1964

 
בין הלווייה לעזיבת שמריה, הפרידה חצי שנה. בחצי השנה הזאת חי שמריה בלוס אנג’לס, אך את בית אמו לא פקד. שנים לאחר העזיבה, לא היה בקשר עם אימו. כאשר ברבות הימים הוקמה מדינת ישראל, הוא מיהר לבטל את האזרחות האמריקאית שלו זה לא היה הליך אוטומטי. זה דרש התייצבות בשגרירות האמריקאית וחתימה על בקשת ויתור מפורשת.
‘שמריה באירופה, בשליחות המוסד לעליה ב’
שנתיים לפני שנהרג, ב-1962, והוא בן 52, שלחה בתיה שני כרטיסי נסיעה ללוס אנג’לס. אמא שלי נסעה. אבא לא.
מדובר כאן אם כן, כך נראה, בכעס עמוק. בנטישה.
האם מה שאני אומר זה שהציונות של אבא שלי היתה עשוייה מכעס? שכל מה שאמרו לנו, שכל מה שכתבו, על המחוייבות האידיאולוגית, על ההתמסרות עד כלות לצרכי הכלל, היה שקר?
לא. זה לא מה שאני אומר.
הרובד האידיאולוגי, ההתמסרות הקנאית למען הכלל, היו קיימים. בעלי עוצמה. דומיננטיים. אך למטה, במעמקים, חתר הכעס, מן הסתם ברובו לא מודע, ועדיין בעל עוצמה גדולה. אולי עוצמה מכוננת. אנשים רבים, בעיקר הפרוגרסיבים שבהם, נוטים להציב ‘אמוציות’ כנגד ‘ערכים אידיאולוגיים’, ומדגישים את הנחיצות והיכולת להכפיף את האמוציות להכרה האידיאולוגית.
אל תאמינו להם. זה תמיד מעורבב. הם תמיד נלחמים זה עם זה, האמוציות והאידיאולוגיות, ובו זמנית מזינים זה את זה. מכים ומחבקים כאחת.
* * *
ועדיין בעינה עומדת שאלה המצפה לפתרון:
הקבר של סבא מאיר, איך קרה שאמא שלי כתבה שהוא בדנוור, קולורדו?
משהו כאן לא מתקבל על הדעת.
הלא ב-1962, כשאמי ביקרה בלוס אנג’לס, כל מי שידעו היכן מאיר נקבר, היו עדיין בין החיים. שמריה, רוז, בתיה.
אם למישהו בעולם חשובים היו הנצחה, קברים, מצבות – זאת היתה אמא שלי.
ג’ו צמרת. מתוך האתר לזכרו
אם למישהו בעולם חשוב היה הדיוק בפרטים הקטנים, בכל הפרטים הקטנים, עד האחרון שבהם – זאת היתה אמא שלי. ואמא שלי הלא היתה טיילנית גדולה. לכל פינה היא הגיעה. אך אל הקבר של מאיר לא, כי הוא הרי ‘היה בדנוור’. ואם תאמרו: ואולי היא כן ידעה? אומר: לא. לשקר אמא שלי פשוט לא ידעה. להסתיר כן. לשקר לא. מן מבנה מוח שכזה.
אז איך אפשר בכל זאת להסביר את הטעות?
לדעתי, יש לכך רק הסבר אחד:
כל מי שידע, הסתיר.
מדוע בתיה ורוז הסתירו, מחקו, אפשר להבין. כבר דנו בכך.
אך מדוע הסתיר שמריה את קבר אביו באיזה שהוא מקום לא קיים ב’דנוור’?
איני בטוח, אך יש כמה רמזים.
* * *
במכתב אלי, מ-1963, המופיע בספר, משובצת הפיסקה הבאה:
“הן סיפרתי לך שילדותי היתה עצובה מאוד [האמת, לי לא זכור שאי פעם הוא סיפר על ילדותו העצובה, י”צ]. אב חולה, נדודים הרחק מיתר בני משפחתי, בחבלים שונים ומרוחקים של ארצות הברית, התהוות יחסי רעות עם אבא…ההרגשה האיומה של נער המלווה את גסיסתו האיטית (שנתיים ימים…) של אביו, ויודע שאין תקנה, ואין מנוס מהגורל העצוב…”
בספר “בוקר תמיד”‘ מציינת אמי כמה דיבר אל שמריה, עד סוף ימיו, השיר הטראגי של המשורר האידי לייוויק, ‘בלדה על בית החולים בדנוור’, אותו בית חולים עצמו בו מת מאיר.
הספר “בוקר תמיד” נפתח בפסקה מתוך מכתב של שמריה להדסה בסוף 1939 (השנה הנוראה, הנואשת, בה ג’ו כבר היה מת ושמריה התרוצץ כאחוז אמוק באירופה, מנסה, בשארית כוחותיו, לשווא, לחלץ יהודים מההשמדה שאת בואה הוא ראה בוודאות):
“אגדה עתיקת ימים מספרת כי האדם מכוסה בשבעה צעיפים. כל צעיף שהוא מגלה חושף משהו מהכמוס בו. והאדם פורש ומסיר את צעיפיו אחד אחד לפני העולם ולפני הקרובים לו, הכל לפי מידת הקירבה והאימון. ורק תנאי אחד התנו האלים: שישה צעיפים מותר לו לאדם לגלות, אך את השביעי – בל יגלה לעולם…”
נדמה שכאן התשובה.
לא את קבר אביו הוא החביא. לא לצו-אלים הוא ציית. לחתום את הכאב הנושן, המצמית, שבתוכו, ד’ אמות בתוך האדמה, זה מה שהוא ביקש. “שישה צעיפים מותר לו לאדם לגלות, אך את השביעי – בל יגלה לעולם”.
רב הכאב שם. רב מנשוא.


  מתוך אתר מגזין אחר – בעריכת רון מיברג
קישורים נוספים לתולדות שמריה צמרת
  קישור  לשמריה בויקיפדיה
 קישור  יאיר מספר על אביו
 קישור  לאתר המשפחה
 קישור לאתר הפרופיל של שמריה בעליה ב
 
איסוף ועריכה – חגי בן גוריון
סריקות – מיכל ואודי גל,חיים בניאן
מקורות – יאיר צמרת,מיכל צמרת,ארכיון הקיבוץ
עורך ויקיפדיה – ניר מן

 חזרה לדף אמנים ויוצרים

 

backtotop