דיתה פרח

דיתה פרח

יהודית (דיתה) פרח נולדה בשנת 1924 (עם תאומתה שרה בן-נון) להוריה, יונה ויצחק בן-יעקב, ממייסדי דגניה א’ בעמק הירדן. האב יצחק בן-יעקב היה ממייסדי התעופה העברית וממקימי חברת ‘אווירון’, והאם יונה בן-יעקב הייתה אשת חינוך בתנועה הקיבוצית. בשנת 1943 התגייסה דיתה לשירות בפלוגה א’ בפלמ”ח וכעבור שנה התנדבה למחלקת הטיס בפלמ”ח. אימוני הטיס נערכו בקלוב התעופה ברמלה ועם סיום הקורס הוסמכה דיתה כטייסת.

לאחר נישואיה לזלמן פרח, ממייסדי הפלוגה הימית בפלמ”ח (הפלי”ם), הצטרפה דיתה בשנת 1946 לקיבוץ בית-השיטה. במהלך השנים נולדו לדיתה וזלמן שני בנים ושתי בנות. יצחק פרח, בנם הבכור, נפצע קשה בשנת 1968 בעיצומה של מלחמת ההתשה בעלותו על מוקש בבקעת הירדן בעת שירותו במילואים, וכעבור שנה וחצי הוא נהרג בתאונה במהלך תקופת שיקומו.

לאחר קום המדינה למדה דיתה תנועה (ריתמיקה) וכתב תנועה בבית הספר של התאטרון ‘הקאמרי’ אצל נועה אשכול. עם השלמת הכשרתה הייתה שותפה במשך שנים רבות ליצירה התרבותית שנרקמה בבית-השיטה ובתנועה הקיבוצית.

דיתה השתתפה כרקדנית במשלחת של מדינת ישראל לפסטיבל הבין-לאומי של הנוער הדמוקרטי בבודפסט ב-1949, שבסיומו הופיעה המשלחת במחנות העקורים באוסטריה ובאיטליה. בשנת 1957 יצאה דיתה ככוריאוגרפית לפסטיבל הנוער הבין-לאומי במוסקבה, שבו נטוו קשרים חשאיים עם יהדות הדממה בבית המועצות.

( סיפורן של התאומות שיה ודיתה בסרט “התאומות” – של כרמית אונר מזרחי

בשנת 1984 הקימו אנשי הפלמ”ח את ‘עמותת דור הפלמ”ח’ שנועדה להקמת בית הפלמ”ח ולהנחלת מורשת הארגון. במסגרת העמותה החלה דיתה בשנת 1987 בהקמת ארכיון התצלומים של הפלמ”ח – ‘אוצר תמונות הפלמ”ח’. ראשיתו של המפעל החל מיוזמתה האישית של דיתה לאסוף את תמונות הפלי”ם וספינות המעפילים בקופסאות קרטון פשוטות בביתה. במשך שתים-עשרה שנים הוכנו אלבומי התצלומים בבית-השיטה, ולאחר חנוכת בית הפלמ”ח בתל-אביב, הועבר האוסף למבנה ייעודי משלו בבית הפלמ”ח. המֵיזם התרחב למִבצע ענק החובק את כל יחידות הפלמ”ח ואת התרומה המכרעת של הפלמ”ח לתקומת מדינת ישראל.

מטרתו הראשונית של ‘אוצר תמונות הפלמ”ח’ הייתה להציל חומר צילומי מקורי ולהעמידו לרשות התיעוד ההיסטורי.

לולא מִפעל האיסוף הענק, קרוב לוודאי שנכס יקר ערך זה היה אובד. ב’אוצר התמונות’ קיים ריכוז נדיר של עשרות אלפי תצלומים בעלי חשיבות מחקרית מהמעלה הראשונה. האוסף מהווה נכס דוקומנטרי יחידאי בהיבט הלאומי, המיישׂם תפיסה מוזאלית חדשנית בקנה-מידה בין-לאומי. ב’אוצר תמונות הפלמ”ח’ עוצבו למעלה ממאה אלבומים של יחידות הפלמ”ח – ההכשרות המגויסות, המחנות בקיבוצים, המחלקות הייעודיות (הסיירים, הצנחנים, הטייסים, המחלקה הערבית, הגרמנית, הבלקנית ועוד), הפלוגות והגדודים, הפלי”ם, ספינות המעפילים, מחנות העקורים בקפריסין, נתיבי האש והדם במלחמת העצמאות והצדעת כבוד לנופלים הרבים.

במהלך הפעילות התגלו מאות תצלומים של חללי הפלמ”ח שאיש לא ידע על קיומם, ונוצר אוסף עצום המנציח את דיוקנם של מרבית לוחמי הפלמ”ח. נדמה כי אין ארגון שחרור לאומי היכול להתגאות בנכס תיעודי כֹּה מרשים.

הייחודיות הארכיונית של אלבומֵי התיעוד נובעת מהשילוב המוּבנֶה של הסברים טקסטואליים, מפות ומִרשמי קרב לצד התצלומים. ההסברים נכתבו בעבודת צוות רחבת-היקף של מאות פלמ”חניקים מהיחידות השונות שהתכנסו למלאכת הזיהוי, האיתור והפִענוח, והם שהפכו את התמונה האילמת לסיפור חי המשובץ במארג שלם.

היום באוצר תמונות הפלמח למעלה מ 30000 תמונות המסודרות בעשרות אלבומים וכן סרוקות למחשב עם קיטלוג והסבר לכל תמונה.

ייעודו העליון של ‘אוצר תמונות הפלמ”ח’ הוא להנחיל לדורות הבאים באמצעות התצלומים את מורשת הפלמ”ח ורוחו, את ערכי המאבק לכינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל ולקיומה הריבוני. המקום הפך לאבן שואבת לרבבות מבקרים, לציבור משתמשים מגוּון מקרב חוקרי האקדמיה, תלמידי בתי-ספר, יוצרים, אנשי תקשורת ודור ההמשך במערכת הביטחון. בשנת 2007 הוענק לדיתה פרח פרס יגאל אלון למעשׂה מופת חלוצי על מפעל ‘אוצר תמונות הפלמ”ח’.

http://www.kibbutz.org.il/itonut/2007/haver/070308_d_perah.htm קישור לסיפורה של דיתה ו”אוצר הפלמ”ח” באדיבות עיתון “קיבוץ ברשת ידיעות אחרונות” מאת ניר מן 2007

צילומים בקופסאות נעליים -מאת ניר מן 2007

מפעל “אוצר התמונות” התחיל, כמו כל דבר בפלמ”ח, ביוזמה ספונטנית ובשיגעון-לדבר שצמח בלי דיונים, בלי החלטות ופרוטוקולים; כן, וגם בלי כסף. “לפני עשרים שנים, באזכרה ליגאל אלון בבית-העלמין בגנוסר”, מספרת דיתה פרח, “כשהנואמים ספדו ליגאל, עמדתי כרגיל מאחור, עם רבקהלה (קרמר) מהצ’יזבטרון, וקשקשנו. היא סיפרה שמוקמת עמותה חדשה ואמרה שחולמים על הקמת בית לפלמ”ח, שאולי ייבנה אי-פעם, שמתחילים לאסוף חומר כתוב ותיעוד היסטורי למשכן העתידי. מתוך צורך להפגין התעניינות-כביכול שאלתי אותה אם מישהו אוסף תמונות”.

ש: סתם כך שאלת אותה?

דיתה פרח: “כן, סתם כך. אף פעם לא התעסקתי בתמונות. היא סיפרה שכולם אוספים, אז שאלתי לשם הנימוס על תמונות, ללא שום כוונה או עניין. רבקהלה שאלה אם אני רוצה לאסוף תמונות ועניתי לה ‘נראה’… בדרך הביתה סיפרתי על הקוריוז הזה לזלמן (פרח) ושאלתי אותו מה דעתו. זלמן, באופטימיות הנצחית שלו, אמר לי: ‘תתחילי ואני אעזור לך'”.

את הקמת “אוצר תמונות הפלמ”ח” אי-אפשר להבין ללא דמותו של זלמן פרח ז”ל, בעלה של דיתה, שעמד על ערש לידת המפעל. זלמן היה מראשוני הראשונים בפלמ”ח, וממייסדי הפלי”ם, שהקמתו אפשרה את התשתית האופרטיבית להעפלה הבלתי לגאלית.

תרומתו של זלמן ליוזמת “אוצר התמונות” לא הוגבלה לעידוד מוראלי בלבד. הצעד הראשון באפוס המונומנטאלי הזה החל את דרכו מקופסאות הנעליים מתחת למיטה של דיתה וזלמן. שם הונח היסוד למפעל האדיר באיסוף התצלומים הראשונים של ספינות המעפילים, הפלוגה הימית בקיסריה ושורת המגנים במחנות המגורשים בקפריסין; ובעקבותיהם צי ספינות המעפילים בקופסאות הנעליים, שהפליג במשט מרהיב. כך, מארמדה של קופסאות נעליים המאיימות להתפקע, נבנה נדבך נוסף באגדת הפלמ”ח. כעבור זמן קצר נפטר זלמן בטרם עת, ומפעל תמונות הפלמ”ח הפך לצוואתו הרוחנית.

מורשת הנצחת הפלמ”ח

ב”אוצר תמונות הפלמ”ח” מרוכזים עשרות אלפי תצלומים בעלי חשיבות מחקרית מהמעלה הראשונה. המפעל כורך, ב-150 אלבומיו, את מלוא היקפה של פעילות הפלמ”ח בשנים שבהן גובש כוח המגן בתנועה הקיבוצית, בקרבות מלחמת העצמאות ובהתיישבות בתום המלחמה. לולא הצלת תצלומי העבר, קרוב לוודאי שנכס דוקומנטרי זה היה צולל לתהומות הנשייה. האוסף מיישם תפישה מוזיאונית חדשנית בקנה מידה בין-לאומי. להבדיל מאוספי תצלומים הגנוזים בארכיונים חנוטים, פרוס כל האוסף הענק על שולחנות-עיון בפני המבקרים. למפעל ייחודי זה אין אח ורע במוזיאונים של ההיסטוריה הצבאית העולמית ובקורות תנועות שחרור לאומיות על פני תבל. המקום הפך לאבן שואבת לציבור חוקרי האקדמיה, לתלמידים, ליוצרים, לאנשי תקשורת, והוא מהווה מוקד משיכה בעבודות שורשים שמכינים נכדים ונינים של הפלמ”חניקים.

המפעל הגדול קם, יש מאין, מחזונה של דיתה פרח (83) מבית-השיטה. היא נולדה בדגניה א’ ליצחק בן-יעקב, ממייסדי התעופה העברית, הייתה קשרית בפלוגה א’ וטייסת, והיא האקורדיוניסטית מהתצלום המפורסם (“לא אקורדיון, הרמוניקת יד”). צעירה נצחית, שבשנות גבורותיה עדיין מכתתת רגליה בטרמפים ובאוטובוסים ביום ובלילה למען מטרתה הנכספת, ללא ליאות וללא רפיון. דיתה ניחנה בכישרון מופלא לסחוף איתה מחנה גדול ורב של פלמ”חניקים שנקראו לדגל.

“למזלי”, אומרת דיתה, “שלושת הצלמים החשובים ביותר של הפלמ”ח היו בסביבתי הקרובה: אליהו כהן מאשדות-יעקב, בנדה זבק מרשפים ויולק (יואל לוטן) ממשמר-העמק. עם זבק הייתי בפלוגה א’ בפלמ”ח, וכשבאתי לביתו הוא הוריד מהבוידעם ארגז מלא תשלילים מאובקים של תצלומי הפלמ”ח הכי מפורסמים. יולק צילם את כ”ג יורדי הסירה, את האימונים עם הבריטים לפני הפלישה לסוריה ואת המערכה על משמר-העמק. תוך כדי הלחימה הוא צילם והסריט את הקרב, וחברי המשק היו מוכנים להרוג אותו. ביקרתי אצל שלושת הצלמים והתלהבתי מהתמונות הנהדרות. לא היה לי שום דבר – לא אמצעים, לא כסף, לא ניסיון, אבל כל האנשים שהיו סביבי דרבנו את צעדיי הראשונים”.

דיתה הטייסת הראשונה בפלמ”ח

12.7.2001 באדיבות עיתון קיבוץ וידיעות אחרונות

הקיבוץ- ניר מן
דיתה פרח מבית-השיטה היא-היא טייסת הקרב הראשונה (של הפלמ”ח).
למרות גאוותה על ממשיכות הדרך היא סבורה, שאין הצדקה להכשיר טייסות
משום ש”גברים ניחנו בכישורים ובהתאמה לטיסה פי מאה יותר מנשים”.
הטובות לטיס?
דיתה (יהודית) פרח מבית-השיטה, מהמורות הראשונות למחול ומייסדת אוצר
תמונות הפלמ”ח, היתה הטייסת הראשונה בפלמ”ח. לרומן הטיסה שלה יש
שורשים משפחתיים מיוחסים. אביה, יצחק בן-יעקב, ממייסדי דגניה א’, הקים עם
דב הוז את ענף התעופה ב”הגנה”. שניהם נספו בתאונת דרכים ועל שמם נקראו
שדה-דב בתל-אביב ושדה התעופה בן-יעקב במחניים.

לקורס דאייה בכפר-ילדים 1944דיתה התגייסה לפלוגה א’ בפלמ”ח והצטרפה ב-
(על-יד עפולה), שמנה כעשרים משתתפים והתקיים במסווה של חוג ספורטיבי. בוגרי
הקורס נשארו ועבדו ביער משמר-העמק ונשלחו במחזורים בני חמישה צוערים
לקורס טיס מוטורי, במסגרת מחלקת הטיס של הפלמ”ח בנען.

התחלתי באימוני הטיסה במחזור הראשון בשדה התעופה ברמלה, שהיה 1945“ב-חיל האוויר המלכותי הבריטי)”, מספרת דיתה פרח,) RAF-מסונף למחנה ה”מכיוון שהיינו ששה חבר’ה והפלמ”ח סיפק לנו רק חמישה זוגות אופניים, כל יום
מישהו אחר הרכיב אותי לאימונים. את המטוסים רכש אבי בפולניה עבור אגודה
ספורטיבית (בבעלות ‘ההגנה’). הבסיס הבריטי אובטח על-ידי שומרים ערבים והם חשדו בי, שאני מרגלת. הם לא תפסו מה פתאום בחורה בת עשרים במכנסיים קצרצרים עושה רשיון טיסה. השתתפותי בקורס הופסקה והודות להתערבותו של טדי קולק, שהיה מופקד על הקשר עם השלטונות הבריטיים מטעם המוסדות הלאומיים (הוא ידע אנגלית, רובנו לא ידענו לדבר אתם), צורפתי למחזור הבא והוענק לי רשיון טיס מנדטורי”.

לדברי דיתה, הדבר היפה בפלמ”ח היתה האפשרות “לממש את רצוני ללא הסתייגות או מניעה. רציתי וישר נתנו לי. השוויוניות בין בחורים לבחורות היתה דבר מובן מאליו. לא היתה אז בעיית פמיניזם, מפני שבתחום האימונים ומיצוי הפוטנציאל האישי דורבנה ההתגייסות לתפקידים מבצעיים. כשהלכתי לקורס חשבתי, שאהיהכמו כולם בתפקידי ליווי המסעות הרגליים של הפלמ”ח, צילום מפות של כפריםערביים, איתור מנחתים קרביים ומשימות כאלה. אני לא זוכרת, שדיברו אז עלבעיית נפילה בשבי”.
היא נישאה לזלמן 1946דיתה לא הספיקה כמעט לממש את רשיון הטיס שלה. ב- פרח ז”ל, ממייסדי הפלי”ם וראשוני המפקדים בחיל הים ובאותה שנה נולד בנה הבכור, יצחק ז”ל. אבל חיידק הטיס עדיין קינן בקרבה.

לאחר הקמת המדינה רציתי לחדש את רשיון הטיס שלי ופניתי אל מוטי הוד, בן
דגניה (‘אנחנו שנינו מאותו הכפר’), שהיה אז מפקד כנף רמת-דוד. לאחר שעברתי את הבדיקות הרפואיות מוטי לקח אותי, כמקובל באותם הימים, וטסנו יחד מרמת-דוד למגידו. הוא אמר, שאני צריכה להשלים מספר שעות טיסה נוספות, כדי לקבל את הרשיון, אבל לא היה לי כסף להוצאות הנסיעה לחיפה ונאלצתי לוותר על העניין”.
שוב התעורר בדיתה דחף ההמראה. “פניתי אל גיסי, מפקד חיל הים דאז 45בגיל האלוף יוחאי בן-נון, חבר מעגן-מיכאל, שהיה בעל רשיון טיס. ביקשתי שנצא לטיסה משותפת לאילת. טסנו יחד ובמשך הטיסה מעל שפלת יהודה, הנגב והערבה הוא אפשר לי לשלוט בהגאים. את הנחיתה בשדה יוחאי ביצע בעצמו”.
אקורד הסיום הופגן ביעף .65ה”קריז” התפרץ מחדש כעבור עשרים שנים, בגיל
פניתי אל גיורא ,1982אציל מעל מרחבי עמק יזרעאל. “קצת לפני מלחמת לבנון, ב- בן-דב, בנם של חברים מההגנה ומהנודעים והפראיים בטייסי חיל האוויר, שייצא אתי לטיסה. יצאנו בפייפר קטן משדה התעופה במגידו וטסנו בשמי הצפון. לקראת הנחיתה גיורא אמר לי, שהוא עוזב את ההגאים ואני צריכה להנחית את המטוס.
אבל אני אמרתי, שאם הוא עוזב, גם אני עוזבת ושאני לא נוגעת בהגאים. הוא ידע, שאני מתכוונת למה שאני אומרת והנחית את המטוס. יותר לא הזדמן לי להטיס”.

מה את אומרת על ממשיכת הדרך?
רוני היא תופעה חד-פעמית. אחת בדורה. אוניקוס גם בקנה מידה של דיתה:
מדינות גדולות. היא ניחנה באומץ לב ובאישיות מיוחדת. אני, כמובן, גאה
בהצלחתה ומחזקת אותה בחום ומאחלת לה הצלחה בדרכה. טייסת קרב במטוסים מודרניים צריכה להתברך בכישורים יוצאי דופן. המקצוע הזה לא מותאם לפיזיולוגיה ולמבנה הנפשי של אשה. המהירויות והמתחים הם עצומים.
האירובטיקה היא משימה פיזית קשה מאוד וגם לגברים קשה להסתגל אליה ולצאת ממצבי סחרור, לדוגמה. דווקא הארגומנט של הנפילה בשבי אינו רלוונטי בעיני, מפני שאיום זה נשקף לכל הנשים הלוחמות בתפקידים קרביים. צריך לתת לנשים אפשרויות ותפקידים אחרים בתחומי התעופה בחיל האוויר ולא בתחום הטיסה הקרבית. בעניין הזה אני מסכימה עם עזר וייצמן. השיקול נעוץ בעלות ההסמכה, שהיא אסטרונומית. אין הצדקה, שמדינה, שכל-כך מוגבלת במשאביה תשקיע הון עתק בהכשרת טייסות קרב. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס הזה. גברים ניחנו בכישורים ובהתאמה לטיסה פי מאה יותר מנשים”.

זהו, אפשר לקפל את הדגלים הפמיניסטיים?

בשום פנים ואופן לא! אישית, לא עמדתי אף פעם בפני בעיה פמיניסטית במהלך
השירות שלי, מפני שהשגתי כל מה שרציתי

http://m.authorstream.com/presentation/iyhebron-1646724-presentation1-pptx/ קישור לסיפורה של דיתה במצדה בשנת 1942 – באדיבות הבלוג של דיינה חברון