בשנת 1942, ראש השנה תש”ג מורגש לראשונה מקומו של ראש השנה ביומן הקיבוץ. יש לציין כי הטקסטים המצוטטים ביומן זה הם מהמקרא, המשנה והתלמוד, הרמב”ם והרמב”ן, והם מעידים על שינוי שחל בחברה. באותו יומן נכתב:

“יום הכיפורים כולל מלבד תוכנו הדתי גם תוכן מוסרי עמוק. התשובה וחשבון הנפש לכל פרט, ואולי דווקא בימים אלה (שנת 1942) גדול ערכו שבעתיים…”

לפי עדותו של ארנסט הורביץ יום הכיפורים נחוג לראשונה בשנת תש”ג (1942) כחלק בלתי נפרד מראש השנה ומ”הימים הנוראים”. הקונספציה היתה שראש השנה הוא חג החיים ויום הכיפורים הוא יום המוות, ולכן הוא עוצב כערב של אזכרת נשמות. (נראה כי יום הכיפורים הוא באמת המשכו הישיר של ראש השנה, אך בעוד שראש השנה הוא חג התחדשותם הפיסית של העולם והאדם, הרי יום הכיפורים הוא חג התחדשות הנפש).

דומה כי בבית השיטה החלו לחוג את ראש השנה ויום הכיפורים בהשפעה הישירה של מלחמת העולם השנייה. זאת היתה השנה הקשה ביותר (לפי עדותו של ארנסט): רומל עמד בשערי הארץ, והיתה תחושה עזה של צורך להזדהות עם העם. ארנסט תאר זאת במילים:

“בכל הארץ אנשים מתקדשים בימים הנוראים, ואצלנו לא היה כלום”.

דברים שכתב בתש”ה שבתאי בארי, ממקימי “החוג הזקן” של המחנות העולים ומראשוני החברים בבית השיטה, מעלים היבט נוסף לערב זה:

ביום כיפורים חידשנו מנהג יהודי עתיק – מנהג אזכרת נשמות בציבור…

שבי הגולה פתחו את חיים ב”יזכור” חדש, לא ב”יזכור” על שחוטים ונשרפים, אלא בזיכרון ואבל על ,זיו העלומים” על “חמדת הגבורה וקדושת הרצון”, על “מסירות הנפש והנספים במערכה”. קינה חדשה ישנה נישאה, קינת קדומים של בן במולדתו בלחמו בעמקים ובהרים על חירותו וזכותו לאדמת מולדת.

את חברתנו המלוכדת סביב מערכת בניין חיי עם בריאים, מלווה המוות מראשית דרכה… ההרגשה הגדולה שיש ערך לחיים, ערך קיים – היא המלכדת את חברתנו באזכרת הנשמות…

זו היתה המתכונת שנקבעה אז ליום כיפור כערב אזכרת נשמות, כחג המוות וכחלק בלתי נפרד מ”הימים הנוראים”, המתכונת הזו נשארה עד סוף שנות ה- 80.

 

בשנת 1943 כותב ישראל גת מאמר גדול תחת הכותרת:

“לקראת הימים הנוראים” ובין השאר נכתב שם:

“שלוש מאות ושישים וחמש פעמים סובבת הארץ סביב צירה עד שהיא סובבת את שמשה היא. וחוזר חלילה. האדם חג את המחזוריות הנצחית הזו, העולה עליו ובלתי מותנית בו ובמלחמותיו. לאדם עצמו ניתנים החיים אשר יש להם סיג ואשר הם בני חלוף. ובאשר יש לרוח לאדם – הוא עומד בפני חידת חייו המקסימה ורוחו אינה משתפלת ואינה מתדכאה. כי יש טעם לחיים. כי יש עבר ויש עתיד והחיים הם קטע מן הנצח. האדם מלא יצר של חיים וכח יצירה. לפניו היעוד הכביר של הסדרת החיים האלה”.

דברי פתיחה במסיבת ראש השנה תש”ג 1942 ישראל גת מתוך “במשעול”

לחץ למאמר המלא…

תכנית טקס יום כיפור – תשרי תשנ”ט -קטע נגינה – “פתחו לי שערי צדק”  -הדלקת נר -קטע קריאה – ,ליל כל נדרי”, מנחם אורן -קטע קריאה – “יום כיפור בבית אבא” -קטע נגינה – “אלי אתה”, חליליות -קטע קריאה – “האמונה בעורקי” -קטע נגינה – “קול נדרי” -קטע קריאה – 25 שנה למלחמת יום כיפור -קטע קריאה – מכתב ממחנך מגוייס לתלמידיו -סיפור אישי – עמיר אהוביה -שירה – “האזינה אלוהי תפילתי” -תפילה – ילדי השכבה הצעירה -שירה – פתח לנו שער”

מסורת מנהג יום הכיפורים שלנו עברה חשבון נפש ושינוי עם השנים

 באסיפה בשנת תרצ”ה 1935 שוב מתקיים ויכוח האם לעבוד ביום הכיפורים, ומחליטים לא לעבוד. באותו דיון אומר עדי שרון:

“חג שאין אנו יכולים להכניס בו תוכן משלנו, לא צריך לשמש הזדמנות להציל את מצב העבודה שלנו”.

(פרוטוקול אסיפת בית השיטה 18.9.1934)

בשנת 1942, ראש השנה תש”ג מורגש לראשונה מקומו של ראש השנה ביומן הקיבוץ. יש לציין כי הטקסטים המצוטטים ביומן זה הם מהמקרא, המשנה והתלמוד, הרמב”ם והרמב”ן, והם מעידים על שינוי שחל בחברה. באותו יומן נכתב:

“יום הכיפורים כולל מלבד תוכנו הדתי גם תוכן מוסרי עמוק. התשובה וחשבון הנפש לכל פרט, ואולי דווקא בימים אלה (שנת 1942) גדול ערכו שבעתיים…”

לפי עדותו של ארנסט הורביץ יום הכיפורים נחוג לראשונה בשנת תש”ג (1942) כחלק בלתי נפרד מראש השנה ומ”הימים הנוראים”. הקונספציה היתה שראש השנה הוא חג החיים ויום הכיפורים הוא יום המוות, ולכן הוא עוצב כערב של אזכרת נשמות. (נראה כי יום הכיפורים הוא באמת המשכו הישיר של ראש השנה, אך בעוד שראש השנה הוא חג התחדשותם הפיסית של העולם והאדם, הרי יום הכיפורים הוא חג התחדשות הנפש).

דומה כי בבית השיטה החלו לחוג את ראש השנה ויום הכיפורים בהשפעה הישירה של מלחמת העולם השנייה. זאת היתה השנה הקשה ביותר (לפי עדותו של ארנסט): רומל עמד בשערי הארץ, והיתה תחושה עזה של צורך להזדהות עם העם. ארנסט תאר זאת במילים:

“בכל הארץ אנשים מתקדשים בימים הנוראים, ואצלנו לא היה כלום”.

דברים שכתב בתש”ה שבתאי בארי, ממקימי “החוג הזקן” של המחנות העולים ומראשוני החברים בבית השיטה, מעלים היבט נוסף לערב זה:

ביום כיפורים חידשנו מנהג יהודי עתיק – מנהג אזכרת נשמות בציבור…

שבי הגולה פתחו את חיים ב”יזכור” חדש, לא ב”יזכור” על שחוטים ונשרפים, אלא בזיכרון ואבל על ,זיו העלומים” על “חמדת הגבורה וקדושת הרצון”, על “מסירות הנפש והנספים במערכה”. קינה חדשה ישנה נישאה, קינת קדומים של בן במולדתו בלחמו בעמקים ובהרים על חירותו וזכותו לאדמת מולדת.

את חברתנו המלוכדת סביב מערכת בניין חיי עם בריאים, מלווה המוות מראשית דרכה… ההרגשה הגדולה שיש ערך לחיים, ערך קיים – היא המלכדת את חברתנו באזכרת הנשמות…

זו היתה המתכונת שנקבעה אז ליום כיפור כערב אזכרת נשמות, כחג המוות וכחלק בלתי נפרד מ”הימים הנוראים”, המתכונת הזו נשארה עד סוף שנות ה- 80.

בעדות המספרת ציפורה גלעד שההתכנסות החלה בנגינת צלו של “קול נדרי” באחת הכיתות וזאת מתוך צורך ספונטני של כמחנכת הכיתה. תוך שנים ספורות היא נהפכה להתכנסות של כל ילדי בית הספר. המנהג הזה קיים אם כן למעלה מ- 30 שנה. התחנכו עליו כל בני בית השיטה מאז ועד היום, והוא מהווה ערב משמעותי ביותר, ודומה שמנגינת “קול נדרי” מלווה את בני בית השיטה בכל מקום.

“מנגינת ‘קול נדרי’ הנפלאה היא היחידה המאומצת ללבי, ובכל עת שהנני מזמזמה אני מרגיש את האמונה בעורקי”.

כך כתב בן המשק יוחי גלעד מביר גפגפה, מייד לאחר מלחמת ששת הימים.

חברת בית השיטה מצאה ביום הכיפורים ביטוי כלשהו לצורך בחשבון נפש, בסליחה שבין אדם לחברו, ובצורך לבחון כחברה וכיחידים היכן אנו עומדים כיום, ולאן פנינו בעתיד. קיימת התחושה כי ערכי החג היהודיים באים לידי ביטוי בדרך קיום החג בחברה המגדירה את עצמה כחברה חילונית.

ב- 1942 כותב חבר על יום הכיפורים: “זה יום חשבון נפש לפרט ולחברה”. והוא שואל: “האם פועמים בחיינו הכוחות לחינוך הדור השני? האם נמשכת השלשת?”

ציפורה גלעד

יוחי מהרהר על יחסנו ליום כיפור

ביום כיפור שלאחר מלחמת ששת הימים כתב בן המשק יוחי גלעד ז”ל מכתב להוריו, שבו ביטא את יחסו ליום כיפור.

ביר גפגפה 10.67

פה ושם גם הרהרתי במה שעושים ביום זה אצלנו, בבית השיטה, במה שעושים הדתיים במועד זה ובתרומתם של שאר החילוניים בארץ ליום כיפור.

הרהרתי לא מעט ועדיין לא הבהרתי לעצמי מה הוא אומר לי. מנגינת ,כל נדרי” הנפלאה היא היחידה המאומצת ללבי, ובכל עת שהנני מזמזמה אני מרגיש את האמונה בעורקי. אבל היא היחידה.

לקראת תום יום כיפור שמעתי פתע מבית הכנסת כאן שירת “אבינו מלכנו” בוקעת מפי המתפללים, בנוסח כמו שלנו. רעד עבר בי. היתה שעת דימדומים (השעה היפה שלי בצבא). עליתי על גבעה נישאה ומשקיפה סביב סביב, קילומטרים רבים. התיישבתי והתחלתי לשיר את כל השירים המשפחתיים שלנו. השמש שקעה והאפלה באה בהרים העוטרים את המישור. שרתי ושרתי. הכל. תמונת ערב השבת במשפחתנו עמדה לנגדי כל העת, וקולי הלך וגבר בחשיכה המשתלטת. הא, מי האמין פעם כי ההרים האלו והמישור הזה יאזינו לשירה יהודית הומייה זו.

יוחי גלעד

ההתכנסות התקיימה בשעות הערב והיתה מרגשת ומרשימה.

כתב שבתאי בארי, מראשוני “קבוצת החוגים” לכבוד התכנסות זו:

“

בראשית חייה, ביקשה החברה הקיבוצית להתאים את החגים לחיים המתחדשים על אדמת המולדת. לתוך המסגרת המסורתית רצינו לצקת תוכן חדש, ההולם את שאיפותינו ואת האידיאלים שלנו. רצינו בחגינו להדגיש יותר את הקשר שלנו עם הטבע, האדמה והעבר ההירואי של עמנו. השתדלנו להבליט פחות את היסוד הדתי ולהדגיש יסודות אחרים…

את צערה על השינוי שחל בטקס מבטאת       ציונה גל:

משחר קיומה של בית השיטה היתה התרבות נשמת אפה. כבר מהימים הראשונים הוקמה מקהלה, טופחו החגים, התקיים חינוך למוסיקה ונוצרה מסורת של לימודים למבוגרים. מספר רב של חברים בבית השיטה עסקו בתרבות, בחגים ובחשיבה על זהות יהודית, בניית מסורת ואיך להנחילה. תרבות השיחה והחלפת דעות מושרשת בה מימים ראשונים. חברת בית השיטה לא נתנה אפילו לאחד מהחגים לחלוף מבלי שניתנה לו מחשבה, בוררו תכניו, חלקם אומץ וחלקם נדחה ואומצו תכנים מקוריים. מדי כמה שנים אף נבדק תוכנו של כל חג ונערכים שינויים (אדר, 2000).

בשנת תשכ”ט הקים אריה בן גוריון, מראשוני אנשי החינוך בבית השיטה, את ארכיון החגים הבין-קיבוצי שריכז את האינפורמציה על החגים בתנועה הקיבוצית והחל בהוצאת ילקוטי חג במטרה להעביר את ניסיון החגים בין הקיבוצים. בשנים מאוחרות יותר הפך הארכיון למכון, שמהווה מוקד לתרבות יהודית חילונית ולוקח חלק גדול ביצירת חג ומסורת, שרגלה האחת נטועה בתרבות ובמסורת היהודית ורגלה השניה בתרבות האוניברסלית.

נעמה פרבר 2003

לאחר מכן, עם שקיעת החמה, מתאספות כיתות בית הספר, מכתה א’ עד י”ב ל”התכנסות ליום הכיפורים”. כן נוכחים המורים וחברים רבים שחשים צורך בכך. לכינוס מגיעים כל ילדי בית הספר והיחס שלהם הוא בדרך כלל יחס של כבוד רב לאירוע. הלבוש הוא חולצות לבנות. במהלך הטקס קוראים ושומעים “קול נדרי”, כמה קטעים מהמקורות וכמה קטעים מודרניים. הקטעים הם בחלקם קבועים ונקראים שנה שנה וחלקם מתחלפים.

ההתכנסות מאורגנת בידי ילדי בית הספר מהכיתות הגבוהות.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, התגבש מנהג שחבר מספר על יום הכיפורים שלו. בתחילה היו אלה סיפורי זיכרון מהמלחמה, ובמשך הזמן התחילו גם סיפורי חברים על משמעות יום הכיפורים עבורם. התכנית מסתיימת בשירת “פתח לנו שער”. זהו ערב מאד חוויתי בדרך כלל.

בערב מתכנסים החברים ל”ערב יום הכיפורים”, בחדר האוכל. פעם עמדה במרכז הטקס “אזכרת נשמות”. בשנים האחרונות חל תהליך צמצום של חלק זה וניתן מקום נרחב יותר לערכים מרכזיים אחרים של החג, כמו חשבון הנפש והסליחה. הטקסטים הנקראים הם מהמקורות, ומדברי כותבים מודרניים, כמו מנחם אורן, אבא קובנר ואחרים.

לאחר ה”ערב” בחדר האוכל מתכנסים בדרך כלל בני הדור השני אצל פנינה פלד, חברה אשר מארגנת את ה”מפגש” שנה שנה, לשיחה בנושאים העומדים על סדר היום, ושעוסקים ב”חשבון נפש חברתי”, כפי שמגדירה זאת פנינה.בהתכנסות זאת משתתפים כ- 60-70 חברים, והדבר מעיד כנראה על הצורך להיפגש לשיחה כזאת.

למחרת בבקר מתקיימת התכנסות ל”שחרית של יום כיפור”. בשחרית עוסקים בטקסטים שונים הקשורים ביום הכיפורים, כמו ספר יונה, שירי משוררים על יום הכיפורים, ההפטרה מישעיהו נ”ח, עיסוק בטקסטים מתוך התפילות והפיוטים מתוך המחזור ליום ליום הכיפורים ועוד. גם כאן משתתפים כ- 70-80 חברים.

בצהרים מתקיימת האסיפה השנתית שגם היא משמשת מעין חשבון נפש של חברתנו. באסיפה משתתפים חברים רבים מאד.

מהותו של ערב יום הכיפורים בבית השיטה

ערב יום הכיפורים – ערב אזכרת נשמות לנפטרי בית השיטה בין תשרי לתשרי

בסרט “ונתנה תוקף” 1991 מנסה אריה בן גוריון בדבריו להסביר את השפעתה של המלחמה על המסורת:

בשריטות שבלב, נתן עוצמה נוספת ליום כיפור, ויום הכיפורים שהיה יום דתי ואנחנו נתנו לו אינטרפרטציה של אזכרת נשמות, נהפך ליום של מלחמת יום כיפור הציונית! וליום כיפור הדתי נוסף מימד של הישרדות ציונית בארץ ישראל”.

לאחר יום הכיפורים 1973 שוב לא חזרו החיים לשיגרה. יום הכיפורים הפך ליום של מלחמת יום הכיפורים, ומשהו השתנה כפי שכותב יוסי אסף ב”שיטים” תשמ”ד.

ובעוד הציבור שקוע בתהיות לגבי “ערב יום הכיפורים”, הצטרף לקיבוץ המלחין יאיר רוזנבלום, אשר בעקבות המפגש עם ערב אזכרת הנשמות בבית השיטה הלחין תפילה קדומה “ונתנה תוקף” תפילה שהעמידה במרכז תוכנה את “קידוש השם”. בשנת תשנ”א הושמעה לראשונה תפילה זו בערב יום הכיפורים בבית השיטה, וגרמה לזעזוע רב והתרגשות בקרב הציבור. תוכנה המסורתי נקשר מבחינה רגשית ל”חללי יום הכיפורים”, והציבור מצא עצמו משתאה אל מול עוצמתה המסורתית והרגשית גם יחד. פיוט מסורתי זה, שנכתב למעשה מתוך המפגש עם המסורת של בית השיטה מילא במידת מה “חלל” שהיה בערב יום הכיפורים שנים רבות, והקשרים התוכניים והרגשיים מצאו דרך לליבם של רבים מחברי הקיבוץ, ולמסורת רבת השנים של אזכרת הנשמות התווסף רובד נוסף, מסורתי, אך רלוונטי ומתאים בהחלט.

לשמיעת השיר לחץ על התמונה 

הדלקת נרות

אפרת ארגוב

פעמיים בשנה כל חברת הילדים מא’ עד י,ב מתכנסת לטקס משותף: בערב יום הכיפורים וביום הזיכרון לשואה ולגבורה. יש משהו מאד מיוחד בהתכנסויות אלו, להן שותפים גדולים וקטנים יחדיו באותו המעמד, באותו המקום ובאותו הזמן.

מרות שבאופן מקביל שני טקסים אלה מתקיימים גם בחדר האוכל לכלל החברים יש בטקס של בית הספר רוח ואווירה מאד מיוחדת שנותנת את הטעם וההצדקה להוסיף ולקיימו לאורך שנים רבות. מחנכים וילדים, נאספים כולם בחולצות לבנות, לזמן מיוחד שמחוץ לכותלי בית הספר, בשעות בין הערביים.

ונדמה לי כי התחושה המרחפת מעל, כי עומדים אנו ביום זה ביחד עם חלקים אחרים מעם ישראל, ואין אנו לעצמנו בלבד, היא החזקה ביותר.

כיצד צמחה המסורת הזו, הנמשכת כבר למעלה מ- 40 שנה?

סיפרה ציפורה גלעד

 

ממשיכה ומספרת בתיה המאירי:

“דבריו של מנחם אורן התקבלו בהתרגשות רבה. התגובות לאחר הטקס היו חמות וקטע זה הפך לעוגן קבוע בטקסי יום הכיפורים ביחד עם נגינת “כל נדרי”, שירת “פתח לנו שער” וה”יזכור” של בית השיטה. הטקס בתשל”ה, הראשון לאחר המלחמה, היה הראשון בו הופיעו קטעי קריאה מן המסורת בחלק המסורתי הראשון. עד אז השתמשנו רק בקטעים חילוניים המדברים על מסורת היהודית.

 (ראיון עם בתיה המאירי, 2002).

ליל כל-נדרי.

לי עוז ניתן לעם הזה.

סמלים מלווים את העם בדרכו הארוכה, והם כולם ביטחה.

לא אמות כי אחיה.

גם אם אעבור בגיא צלמוות, בזאת אני בוטח.

ליל כל נדרי. יהודי שומע את הולם לבו, יהודי ליהודי חרד. יהודי ליהודי אומר: חזק!

ולי זה השקט המונח על השדות החרושים, ועל העצים המאובקים המצפים לגשם שיבוא וירחץ מעליהם את שאריות הקיץ.

הדומיה המלטפת את יומנו רק פעם בשנה, בשעה שהכבישים ריקים והמנועים שותקים, נותנת לנו הזדמנות, אולי, לעצור ולהביט על סביבותינו בעיניים עצומות.

העולם עוצר מלכת כדי לאפשר לנו, אולי, להתחיל וללכת מחדש, לשמוע את עצמנו מחדש מתוך קול הדממה הדקה העוטף אותנו.

כי יום הכיפורים, הסתווי, המסמל סיום מעגל, מבשר את סוף העונה החמה,

והקיץ הממית ואת בואו של הגשם המטהר והמחייה.

עומס החום לוחץ

והמשאבות העייפות מייבבות

עד שיבואו הימים הקרירים.

אלה הימים הנוראים

שבהם, תמיד, המצב רציני

והפעם, כמו מדי שנה, רציני מאוד.

זו אינה שעה לתמימים, אבל מתי בכלל שעה לכאלה.

ואולי בכל זאת, אולי דווקא עכשיו יכולת הסליחה, המחילה והחיוך הטוב למלא את שחסר בין השורות אולי בהם הכוח לשחרר אור גנוז לתת לעוצמות שנחסמו בדרך לפרוץ ולחולל דבר.

אלה ימים בהם אתה נרמז כי בידך הרשות להיות ראוי לצוותא של חסד

כי בידך היא.

שחרית ליום כיפור

איך זה התחיל?

באותה תקופה נתקיימו בבית השיטה “לימודי השחר” אחת לשבוע, כמו כן נעשה ניסיון ע”י אריה בן-גוריון לפתוח את היום בעיון קצר – “בוקר טוב , בית-השיטה.
בכלל היה אז צמא וכן אמונה בלימוד משותף. בעקבות זה עלה הרעיון של “שחרית” ביום החג. לא רק “פרוזדור” לחג כפי שהיה מקובל, אלא להפיח בחג עצמו תוכן ורוח.

במשך הזמן נוספה גם “השחרית ” לראש השנה (תשמ”ח, 1987), ונעשו נסיונות לקיים זאת גם בחגים אחרים, אבל זה לא הפך לנוהג.

מספר המשתתפים ב”שחרית” יום-כיפור עולה משנה לשנה. כנראה שזה עונה על איזה צורך פנימי של האנשים.

כתבה: נורית סבירסקי

 לסליחה הגיון בריא ומשקם-אבותינו יידעו זאת בחוכמתם

“זה בלתי נמנע להיפגע, וזה קורה לעיתים קרובות,” אומר הפסיכולוג הקליני ריאן הוואס, “אין מה לעשות – אנשים עושים תאונות, עושים טעויות, מתנהגים באנוכיות ואפילו בכוונה, לא משנה כמה ננסה להימנע מזה, אנחנו לא יכולים להתחמק מהכאב”. גם אם נדמה לנו שלסלוח לאחר או לבקש סליחה זה לחטט בפצע פתוח. למעשה, זו הדרך היחידה לטפל בפצע ולמנוע ממנו להזדהם או להפוך לצלקת.

סליחה ויתרונות בריאותיים

מחקרים רבים מצאו קשר ישיר בין סליחה לבין ירידה בלחץ הדם, רמת הכולסטרול וקצב הלב. מחקר אחד מצא שסליחה קשורה באיכות שינה משופרת, ומחקר אחר גילה כי יש מתאם חזק בין סליחה לבין מערכת חיסונית חזקה בקרב חולי HIV.

היתרונות אינם מוגבלים רק להיבט הפיזי, כך למשל נמצא קשר חזק בין סליחה לבין ירידה ברמת הדכאון, החרדה והכעס. עוד נמצא כי אנשים שנוטים לסלוח מקיימים יחסים טובים יותר, מרגישים מאושרים ואופטימיים יותר ובאופן כללי נהנים מרווחה גבוהה יותר.

סליחה ופצעי העבר

הפסיכולוג רוברט אנרייט, מחבר הספר The Forgiving Life טוען כי “כל בן אדם על פני כדור הארץ נפגע מעוולותיו של אחר, אבל האופן בו אנחנו מגיבים יכול לעשות את כל ההבדל. בעוד שהרהורים על רגשות שליליים מגבירים את הסבירות לצבירת זעם ולהתפרצות, מחילה מסייעת להשקיט את הכעס”.

כאשר אנו נחושים לנטור טינה, אנו עלולים לשקוע בעוולות העבר מבלי יכולת ליהנות בהווה. אנו עשויים להרגיש חסרי אונים, לסכן מערכות יחסים קיימות או עתידיות, לפגוע בבריאות שלנו ולהאמין שהחיים חסרי משמעות. “אם אתם לא מצליחים לרפא את פצעי העבר, אתם עשויים לתת להם לנהל את חייכם” אומר הפסיכותרפיסט פרנק לוסקין, מאוניברסיטת סטנפורד ומחבר הספר Forgive for Good.

כאשר תחושת הפגיעות והעלבון פועמת בנו, נמצא כי אנו סומכים פחות, מגוננים יותר ומשליכים את הכעס על מערכות יחסים אחרות. אנו הופכים שבויים של הטינה ומאפשרים לחוויות הקשות לנהל את חיינו.

                               וְנֹאמַר אָמֵן.

                                  ונתנה תוקף- שירה

למטה: מזמור לדוד ,שולה וחנוך אלבלק

למטה :אנוש בביצוע המקהלה

תוכן ועריכה  –   חגי בן גוריון

עיצוב גרפי  –    מיכל אלבלק

צילום וסריקה  – חיים בניאן

הדפסה        –  עדנה הדר       

מקורות       – ארכיון בית השיטה (תמר אדר)

ומקורות נוספים-(עבודות טל רייניץ ונעמה פרבר)

וחוברת על יום כיפור “בין שימור לשינוי”

קישור למכון שיטים