יוחאי, בנם של חנה ויוליוס גולדשטרום, נולד בגרמניה. ההורים היו בעלי בית-מסחר לטכסטיל ומצבם הכלכלי היה טוב. היו אלה ימי עליית היטלר לשלטון. באותה תקופה תפס הגסטאפו את יוליוס וזימנו אותו לחקירה. הוא שוחרר בו ביום, אך היה זה איתות למה שמצפה להם. ההחלטה גמלה בלב ההורים שיש לעלות לארץ-ישראל. הם התקשרו ל”החלוץ” והחלו לטפל בעלייתם. יחד עם יוחאי התינוק הם יצאו להכשרה חקלאית בליטא. התנאים היו קשים. בהכשרה היו שנתיים ובזכותו של יוחאי קיבלו את הסרטיפיקט הראשון בהכשרה.

ב-1936 עלתה המשפחה לארץ והגיעה הישר לתל-יוסף. יוחאי גדל בתל-יוסף. כבר כילד הירבה לעזור לאביו ברפת הגדולה והתמחה בחליבה הידנית, שהיתה קשה והצריכה מיומנות רבה. הלימודים בבית-הספר לא היו בראש מעייניו, הוא הירבה לבלות בין הסוסים והטרקטורים ובעיקר עם אבא ברפת.

בתקופת שירותו הצבאי היה הפילוג בקיבוץ-המאוחד, שלאחריו עברו ההורים, עם קבוצת חברי תל-יוסף לבית-השיטה. עם שחרורו מהצבא הצטרף יוחאי לבית-השיטה. בבית-השיטה פגש את צילה. הם נישאו תוך “מבצע סיני”, כשהחתן מגיע רק ברגע האחרון. הם הקימו משפחה חמה ונולדו רונית, טלי, דורון ואיתן.

הקליטה הראשונה של יוחאי בבית-השיטה היתה בפלחה. הוא היה איש עבודה – גדול, חזק פיזית, מסור ואחראי. עבד על הבולדוזר, בקטפות בשירות השדה, הוביל את תוצרת הזיתייה, היה נהג בית ושנים רבות התייצב מדי עונה בזיתייה, עומס על כתפיו הרחבות את האחריות.

הקשר המיוחד עם בית-הספר, ילדים ומורים, החל כנהג בטיולים. נוסעים לטיולים של מספר ימים ויוחאי גם נהג וגם מלווה ונהנה מכל רגע. בשנים האחרונות היה נהג ההסעות העומד לרשות המורים והילדים בכל יום ובכל שעה. קשר מיוחד נרקם בינו לבינם. היתה זו אהבה הדדית.

ליוחאי היתה אהבה גדולה לאספנות. הוא אסף מטבעות עתיקות, שהיה לו חוש מיוחד לגלות אותן, אבנים וגם חפצים עתיקים, הן כלי עבודה והן כלי בית. הוא גילה את הנחושת והתאהב בה והחל מייצר כלים וחפצי אמנות. האמנות, הרעיונות החדשים והביצוע מילאו אותו. הוא אף זכה לתערוכה בבית-שטורמן. רבים ביקרו בגלריה שלו וקנו מעבודותיו והוא זכה לשבחים רבים.

אך מעל לכל היתה המשפחה. בעל, אבא וסבא חם, דואג ומלווה כל צעד. הנכדים היו עבורו עולם ומלואו, והדאגה לדורון – הנה יש כבר התקדמות לטובה…

ליוחאי היו חיים מלאים במשפחה, בעבודה וביצירות האמנות, והוא התעניין בכל הנעשה בקיבוץ ובארץ.

לפתע, נקטע הכל ללא כל הכנה ורמז, כשהוא בן שישים ושבע שנים בלבד וכשעוד יש לו כל-כך הרבה לתת ולקבל.