התחילה את מסע חייה עוד בוינה.

כשהחליטו הוריה לעלות לארץ ב1934 הייתה אמה , אימה בהריון בחודש רביעי.

כשהגיעו לנמל חיפה לא איפשרו להם האנגלים לרדת מהאוניה והם נאלצו לחזור לווינה להשיג סרטיפיקטים., שוב עלו לאוניה }”ולוס” והגיעו לארץ כשאמה בחודש שמיני כבר, חיפשו קיבוץ להשתלב בו ונענו בשלילה בכמה קיבוצים בשל הריונה של אמה.

לבסוף הגיעו למעיין והתקבלו בגלל מקצועו של דן שהיה חשמלאי מוסמך בעל תעודות, מה שהיה חשוב ביותר לקראת העלייה מהמעין לישוב הקבע.

שולה נולדה במעין בין ראשוני הילדים שהיוו את קבוצת אלון.

כשהייתה שולה בת שנתיים נפרדו ההורים וכל אחד מהם הקים משפחה חדשה, המשפחות שמרו על קשר טוב ביניהם  וחיו כל חייהם בהרמוניה כמשפחה אחת גדולה.

הרבה אחיות היו לשולה,עדנה, עופרה ז”ל, סמודי ותומי וגם גילה ורוני.

ביה”ס לא ראה הרבה את שולה שהייתה “ילדת בר” כדבריה.

באמצע הצבא התחתנה עם דובץ אותו פגשה כאן כמפקד פלוגת הנחל.

כשאורנה ז”ל נולדה עברו לקריית מוצקין , משם עברו כמה פעמים למקומות שונים בארץ בעקבות תפקידו של דובץ בצבא, נולדו עוד שני בנים אבי ואלון.

לאחר שנים נולדו הנכדים שהיו עבורה סם חיים וגאווה גדולה, כשהייתה בת 57 נפטרה ביתה האהובה אורנה ז”ל ממחלת הסרטן.

בלי לחשוב פעמיים עזבה את ביתה בנהרייה ועברה להרצלייה לתקופה ארוכה כדי לעזור ללייזי בגידול הילדים הרכים בשנים הילה, רן ועמיר.

שולה שהייתה אישה חזקה מעולם לא התגברה על האובדן עם מותה של אורנה, כל חייה החשיבה עצמה כבת בית השיטה, חיה מחוץ לקיבוץ אך בנפשה ובגופה הייתה כאן תמיד.

מאז מותו של דובץ לפני שנתיים התדרדר מצבה הקוגניטיבי הנפשי והבריאותי.

עם זאת שמרה על קשר עם כל המשפחה ודאגה להציג חזות חזקה ואופטימית…

אוהבים אותך שולה , ותמיד נאהב…
יהי זכרה ברוך